יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

יומן נסיעה לשחיטה - מנילה, אייר ע״ב.

בשעת כתיבת השורות אני עושה את דרכי למנילה, בירת הפיליפינים, כדי לשחוט ביום ראשון הקרוב כמה מאות עופות, ולעזור בכך לשליח, הרב יוסי לוי שי׳, לקיים ׳מבצע כשרות׳ עם בני קהילתו ועם בני קהילת השליח השני, ישראל קפלן שי׳, השוכן באי ׳סבו׳, שעה טיסה ממנילה. 
הרבה נפתולים עברה התכנית הזו, ורציתי לשתף אתכם במעשה: בדרך כלל אנו שומעים סיפורים על רוע לב ואטימות, ומחמם את הלב לשמוע סיפורים מהצד השני ממש.
לא אאריך יותר. מעשה שהיה - כך היה:
בחודש אלול האחרון התבקשתי לבוא לפיליפינים ולשחוט שם עופות עבור הקהילה בהנהגת יוסי לוי. נעתרתי ברצון, והעסק עבד היטב. טרם נסיעתי אמר לי יוסי שלאחר שייגמרו העופות משחיטה זו, הוא ייצור עמי קשר לצורך הגעה נוספת וחידוש המלאי. 
בפועל, הקשר נוצר רק קרוב מאד לחג הפסח, ובתקופה זו ממש לא יכולתי לעזוב את העיר (בפרט שכבר הייתי צריך להיעדר מימי השחיטה האחרונים בשל המסע לאה״ק, והיעדרות נוספת לא הייתה מתקבלת בברכה כלל ועיקר), ולכן סיכמנו שאחרי שאשוב מהארץ, ואכנס לשיגרה שוב, ניצור קשר באופן שתהיה שחיטה לפני חג השבועות. 
וכך היה: לפני כחודש יצרתי עימו קשר, וסיכמנו שאת סוף השבוע האחרון שלפני החג, כלומר השבוע, אבלה במנילה. 
לפני שבוע בדיוק, ביום חמישי בצהריים, התקשר אלי יוסי ושאל אם אוכל להגיע אחרי החג. מסתבר שהוא סובל ממחסור חריף בכסף, וכרטיס הטיסה היא הוצאה שהוא אינו יכול לעמוד בה, גם לא באופן של לכתחילה אריבער. הוא אמר לי שיש תורמים לעופות ולבית השחיטה וכו׳ אבל הכרטיס היא הוצאה גדולה עליו. 
הסברתי לו שעקב אילוצים שונים ומשונים לא אוכל לצאת מהעיר אלא לאחר תשעה באב, והוא אמר, טוב - נסתדר בלי בשר עד אז. הפריע לי מאד לשמוע את זה, אבל לצערי לא יכולתי לסייע. 
שעתיים אחר כך יצאתי להתפלל מנחה. בתפילה ראיתי חבר טוב, שרציתי לשאול אותו משהו בנוגע לסיוע לחבר משותף שלנו. בשיחה שהתפתחה בינינו אחר התפילה הוא, שבדרך כלל מתנהג באופן של הצנע לכת, חשף טפח מפעולותיו בתחום העזרה הכלכלית לנצרכים. הוא לא גביר גדול, אבל עם כמה חברים בעלי יכולת הוא מרים פרוייקטים. לדוגמא הוא סיפר לי שהוא מכסה, באופן קבוע, את חשבון האטליז של אחד השליחים במקומות היותר מרוחקים באוסטרליה, פרוייקט שמסתכם בחמש ספרות מדי שנה. 
וכאן נפל לי האסימון. 
אמרתי לו שמלכתחילה לא חשבתי לדבר איתו כלל על הנקודה הזו, אבל אנחנו מאמינים שהכל בהשגחה פרטית והיות שהוא כבר דיבר על בשר לשליח, אני רוצה לשתף אותו בשיחת הטלפון שהייתה לי לפני שעתיים. 
הוא האזין בקשב, שאל כמה שאלות ענייניות ולבסוף ביקש שאתן לו תזכורת למחרת, אז הוא יברר אצל חבריו מה קורה ואם יש מצב, הם יכסו את עלות הכרטיס...
התקשרתי אליו למחרת. הוא שמח על התזכורת ואמר שיעדכן אותי כשיהיה חדש. 
רבע שעה לפני כניסת השבת קיבלתי ממנו הודעת וואטסאפ: יש לי חצי מהסכום. תזמין כרטיס...
הייתי אחוז התפעלות ממש. לא הספקתי להתקשר ליוסי לוי כדי לבשר לו את הבשורה הטובה, אבל פשוט עלזתי בשבילו. 
בלילות שבת בין מנחה לערבית יש לי חברותא בלקו״ת עם מישהו מהקהילה. הייתי במצב רוח כל כך מרומם, שהייתי חייב לשתף מישהו וסיפרתי לו הכל. 
להפתעתי, הוא ביקש ממני ליצור עימו קשר במוצאי שבת, כי גם הוא מעוניין להשתתף בענין...
במוצאי שבת התקשרתי למארגן התרומה. הוא אמר לי שעוד חסר סכום מסויים, אבל הבהיר שהוא לוקח על עצמו את הפרוייקט. הודיתי לו במילים חמות בשם יוסי לוי והמשכתי להתוועדות:
בכל מוצאי שבת, אנו - צוות בית חב״ד, עורכים מלווה מלכה הגולשת להתוועדות חסידית. במוצאי שבת האחרון הייתה לנו מלווה מלכה עם הרבנים החסידים יוסף חיים קנטור מתאילנד, זלמן לנדא ומרדכי רוטנשטיין. ההתוועדות נפתחה בסיפורים מהווי השליחות של כל אחד מהם. כשהגיע תורי סיפרתי את הקורות אותי בסוף השבוע.  
למחרת, זלמן לנדא חיפש אותי. הוא אמר שהכל בהשגחה פרטית והיות שיצא לו לשמוע על השחיטה המתוכננת הוא מעוניין להשתתף בנסיעה..
אמרתי לו שאיך שזה נראה עכשיו אנחנו מסודרים, והוא אמר לי שאם יתעורר צורך הוא ישמח לעזור. הוא יהיה בעיר עד יום רביעי. 
ביום שני בערב קיבלתי אימייל מיוסי. הוא פתח בהתנצלות וכו׳, אבל שאל אם יש מצב שאביא לו כמה ענייני אכילה, בעיקר מוצרי חלב, ממלבורן. 
עניתי שאנסה. הסתובבתי למחרת בין החנויות לממכר מוצרים כשרים וניסיתי להתרים אותם. הייתה היענות מסויימת, אבל הרבה פחות ממה שציפיתי. 
ואז, כשאני בדרכי הבייתה, מאוכזב, התקשר אלי החברותא משבת. הוא נזף בי שלא חזרתי אליו בנוגע לרצונו להשתתף בעסק, ואז הבליח הרעיון בראשי: אמרתי לו שלכרטיס יש כיסוי, אבל אני מנסה לארגן לשליח מוצרי חלב. 
חריף, החברותא. הוא שלח אותי לחנות של החלב עם הוראה לקנות מוצרים במאה דולר על חשבונו. הוא שילם בכרטיס האשראי שלו, ואני נזכרתי לפתע בזלמן לנדא, שגם הוא רצה לעזור. לא אלאה אתכם - מקץ חצי שעה הייתי שוב בדרכי הבייתה, כשהפעם הרכב מלא בכל טוב, כי גם זלמן נתן לי מאיה... חבר טוב, ישראלי, נתן לי עוד 50, ויצאתי ממש ברכוש גדול...
מזוודה גדולה לא הספיקה לכל השלל והייתי צריך להכניס כמה בלוקי גבינה צהובה למזוודה עם הציוד שלי...
זהו זה בינתיים. יומן מסע מפורט יגיע בהמשך.

הביקור במנילה
הטיסה ממלבורן לסינגפור עברה בטוב ובנעימים. הייתי גמור מעייפות - הלכתי לישון אחרי 12 בלילה, וב-3:55 כבר עמדתי על הליין לשחוט עופות... עוד לפני ההמראה נרדמתי וכשהתעוררתי ארח לי לחברה הספר על הרב גרינגלאס ממונטריאל, שהייתה לי הזכות להכירו. ספר עב כרס מאד, מלא וגדוש בתוכן מעניין. לא רק שעזר לי להעביר את הזמן - פשוט נכנסתי לתוכו ושכחתי היכן אני נמצא. רק לפני הנחיתה התעוררתי... נו - דמיון לא היה חסר לי אף פעם...
נחתנו בסינגפור באיחור יחסי, ואצתי רצתי לטיסת ההמשך למנילה. כנראה שבגלל האיחור בנחיתה נתקעו המזוודות שלי - ועל כך בהמשך. 
בטיסה למנילה כבר לא טרחתי לנסות להירדם. המשכתי לקרוא מרגע התיישבותי בכיסא עד רגע הנחיתה. אני באמת ממליץ על הספר הזה...
נחתנו. ביקורת ההגירה לוותה בכבוד רב לראביי... הוא קם ממקומו וקד לי קידה... הייתי קצת במבוכה, אבל כמובן שלא הראיתי זאת...
ואז - אני עומד ומחכה למזוודותיי. להיותי מיוחס (אני מפרנס היטב את חברות התעופה, אז הן נותנות לי כרטיס מוזהב עם כל מיני הטבות שוליות, העיקר שאטוס עוד והרבה...) המזוודות שלי תמיד יוצאות בדקה שתיים הראשונות. והפעם - יוק. שום דבר. 
אחרי רבע שעה הבנתי שיש לי בעיה. במזוודות הללו יש הכל: מבגדים להחלפה ועד בגדי שבת. מסכיני שחיטה ועד מגפיים מפלסטיק. מאוכל - שמתקלקל בחום גדול במהירות - ועד למדבקות שמשמשות כסימן הכשרות. בלעדיהן, לא רק שאיני יכול להסתדר כבנאדם, אלא שכל תכלית נסיעתי לא תצא אל הפועל - לא אוכל לשחוט!!
ניגשתי לאחראי. הוא בדק את הקבלה על המזוודות שקיבלתי בשדה התעופה במלבורן, נעלם לדקה ואז חזר וכולו התנצלויות. המזוודות בסינגפור והן יגיעו לכאן בטיסה הראשונה משם, שנוחתת... מחר בחמש אחרי הצהריים (יום שישי, שבת נכנסת ב-6...)
הסברתי לו שאני צריך את הדברים לפני השקיעה כאן, אחרת אהיה בברוך גדול - ואדאג שגם החברה תהיה בברוך, וכאן שלפתי את כרטיסי המוזהב. נראה שהייתה לזה השפעה עליו. פתאום הוא נזכר שאפשר בעצם לשלוח את המזוודות בטיסה מוקדמת יותר, שנוחתת כאן באחת בצהריים, והוא ידאג באופן אישי שהמזוודות יגיעו לבית שלי (של יוסי) עם שליח מיד לאחר נחיתתם. 
גם זו לטובה! נזכרתי בדיונים הקדחתניים עם יוסי על מתי לשחוט. אני צידדתי מאד ביום שישי - לגמור עם העבודה מהר ככל האפשר וגם שתהיה לי אפשרות לנוח ולהתאושש בשבת. אלא שהיות וגם ישראל קפלן מסבו רצה להגיע, ומבחינתו יום ראשון היה האידאלי, הסכמתי לשחוט אז. כעת הדברים נראו באור שונה לגמרי: אם הייתי מתעקש, יוסי, מתוך הערכתו אלי, היה קובע אז את השחיטה. הוא היה אנוס לבטל את ההזמנה (ועדיין לשלם על העופות), לשלם פיצוי לבעל בית השחיטה, ואין לדעת אם היה מצליח לארגן שחיטה ביום ראשון. כעת, לפחות השחיטה תהיה מובטחת...
הערב עבר עלינו במעין התוועדות... לא בכל יום מגיע לכאן חב״דניק, בוודאי לא אחד כזה שלמד באותה ישיבה. ישבנו ביחד עד שעיני החלו להיעצם... 
ביום שישי התחלתי להיכנס לאווירת הפיליפינים והמזרח בכלל: רק כדי להבין את הראש, הפיליפינים היא ארץ המשופעת באדמה טובה ובאוצרות טבע. אבל אין מי שיכרה אותם... השכן של יוסי, הודי עשיר שברח ממולדתו בשל סכסוכים אידאולוגיים שבמהלכם הועמדו חייו בסכנה, קנה זיכיון לחיפוש זהב בשטח גדול לא הרחק ממנילה - ומצא ברכה בעמלו. או אז הגיעו אליו נציגי הממשלה ועדכנו אותו שחלה ׳טעות׳ ברישום והשטח השייך לו הוא ההר ממול... דוגמא נוספת: כל תצרוכת החלב של מנילה מגיעה מ... אוסטרליה!... רק לפני כמחצית השנה הוחל בפרוייקט ממשלתי של ייבוא פרות לחליבה לפיליפינים...
כלפי מה הדברים אמורים? אני קמתי בחמש וחצי. עד 12 בצהריים איני יכול להצביע על דבר שעשיתי לבד ממקווה, תפילה, ארוחת בוקר ושיעורים יומיים... ואני אדם שיום העבודה שלו כבר נגמר בשעה הזו...
בשל חוסר מעש ושיממון, וגם, הבה נודה, רצון להסיח דעת מההמתנה הממושכת למזוודות, יצאתי עם יוסי לקניות לכבוד שבת. קניתי גם מתנות לבני ביתי שיחיו - מגיע להם... ושוב זכינו לכבוד גדול בשל לבושנו החריג. יוסי הסביר לי שאנשי המדינה כאן דתיים מאד: בסקר עולמי שנערך נשאלו אלפי אנשים ממאות מדינות בנוגע לאמונתם בה׳, הפיליפינים זכו במקום הראשון. ממש לא נעים לומר באיזה מקום ניצבת ישראל... בכל אופן, הם מאד מכבדים אנשי דת. בביקורי הקודם הסתובבתי בעיר בעיקר בלילה ולא יצא לי לראות זאת כל כך. הפעם זה היה גלוי יותר. 
יוסי ניצל את עובדת היותי בעיר לשאול אותי בענייני כשרות. יש כאן הרבה מוצרים מיובאים מאוסטרליה, ולשמחתי יכולתי לעזור לו הפעם ולדווח לו על מוצרים שמקובל להשתמש בהם והוא לא ידע מכך עד כה (כזכור למי שהיה במלבורן, המוצרים כאן לא מסומנים בחותמת כשרות, אלא מופיעים ברשימה של ועד הכשרות ואם אין לך הרשימה, אינך יכול לדעת מה כשר). כשסיימנו בסופרמרקט הלכנו לחנות משקאות גדולה כדי לקנות חומר בעירה להתוועדות השבת, וגם כדי לבדוק האם יש שם יין אוסטרלי כשר. השעון נוקף, שעה חולפת ועוד שעה. השעה אחת עברה כבר מזמן ומזוודות אין. בתור בן נאמן למשפחה הפולנית שלנו אתם יכולים לדמיין כמה הייתי לחוץ: ביום שישי נמדדו בפיליפינים ארבעים מעלות חום ומאה אחוזי לחות. ואני מסתובב ברחובות, ובבית אין בגדים להחלפה...
רק לקראת השעה חמש, כשהיינו בחנות המשקאות הזכורה, קיבלנו תיליפון שהמזוודות הגיעו. ביקשתי ממרת לוי לפתוח את המזוודה ולוודא שתיק השחיטה שם. כשאמרה שכן, נשמתי לרווחה ואמרתי שאפשר לשחרר את הנהג. חוץ מהעובדה שכעת אני יכול להגשים את מטרת בואי לכאן, התיק הזה שווה לבדו, כספית, יותר מהכרטיס וכל יתר הדברים שבמזוודות, כולל המזוודות עצמן... 
הגענו הבייתה ואת הפחות משעה שנותרה עד השבת ביליתי בהערכת נזקים לסחורה שהבאתי. חלק קטן מהגבינה התקלקל, הגפילטע פיש הפשיר לחלוטין וחתיכות העגל הנאות, תרומתה הצנועה של משפחת דיקשטיין, נפחו את נשמתן בשלב מסויים של הדרך. נו, לומדים מהניסיון...
מקלחת זריזה, התארגנות זריזה עוד יותר והופ - שבת המלכה פרשה את כנפיה. 
רגע, שבת! חמש דקות לפני השקיעה צנחו בבית חב״ד שלושה יהודים שטרם התקשרו עם בוראם היום בחבלי רצועות התפילין... כל זוגות התפילין שהיו בבית גויסו חיש, ועבדכם הנאמן שיחזר את ימי בחרותו ב׳מבצעים׳ בתיכון בקריית גת והניח לשלושה אנשים בו זמנית... אני מקווה שסיימתי הכל בזמן. נו, עבירות של שליחות מכפרות על המצוות הרגילות...
התפללנו מנחה במנין (!) ואז לחש לי יוסי להעביר רבע שעה עם האנשים - ונעלם... היה לי הרושם שהוא רוצה לראות מישהו אחר בפעולה כדי להפיק לקחים, ואכן, דקה אחרי שהתחלתי לדבר הוא חזר לחדר... פתחנו בניגון ׳ידיד נפש׳, ושלושה מזרחניקים שנכחו באולם לא איכזבו ושרו איתי. גם הפטפטנים הגדולים ביותר, אלו שבשעת התפילה לא פסק פיהם מלעבוד (ולא בקריאת הטקסט...) דממו. אחר כך היה דבר תורה קצר ואז החלה התפילה. אז היו שם כבר כ-15 איש. בביקורי הקודם לא היו בתפילה אפילו חמישה...
סעודת שבת התנהלה בטוב ובנעימים. אוכל בסגנון מקומי הוגש בשפע ואפילו משקה ביתי שהכין אחד הרוסים (מנדי ואליהו - מכירים את קהילת הבוכרים של לוקשין? תבררו מי משם נמצא במנילה כעת. לא תפסידו אם תצרו קשר עם שלושת האחים שלמה, יעקוב וסימנטוב יחובוב...) וודקה שישים אחוז בה הושרו פלפלים אדומים זעירים, חריפים כמוות. הוא טוען שזה בריא - זה שורף את כל החיידקים. אני לא יודע מה נסגר עם החיידקים, אבל את מערכת העיכול שלי זה צלה, לא רק שרף...
בכל אופן, השתדלנו שרמת השיחה בשולחן תהיה מתאימה לשולחן השבת, וזה היה מאתגר... היו שם חרדי בהכחשה (שיחקנו את המשחק שלו, אבל בתפילה התחזננו בצוותא...), שני ספרדים ליטאים לשעבר, שלושת האחים האמורים ועוד מזרחניק שדווקא התחזק כאן. חוץ מהם היו עוד שני ישראלים מהשורה ושלושה בחורים אמריקאיים צעירים, מבית חרדי מודרני שהגיעו לכאן כדי לבעוט בהכל ובית חב״ד מהווה עבורם תזכורת לדברים הנעימים שהם זוכרים מבית אבא. כמו שאומרים, שולחן הנוצץ וזורח מכוכבים...
היה דיון מרתק בשאלה איך מכניסים את ה׳אם בחוקותי תלכו׳ באופן של חקיקה, והשיחה התגלגלה לנשיא הדור. ובמשך כשעה, עד סוף הארוחה, היא נשארה שם... היה מאד מעניין לשמוע חברה ששואלים בהתעניינות, לא בקנטרנות ולענות בהתאם. 
אחרי הסעודה יוסי הודיע שהמנין למחר יתקיים בעשר לתהילים וב-11:30 לתפילת שחרית... פיליפינים, אמרנו כבר?...
אמרתי לו שברצוני לקום בסביבות שבע, לומר את כל התהלים, ללכת לבית הכנסת המקומי (הסבר - מיד) ולחזור משם לתפילה. יוסי אמר לי שעל אף שהוא לא היה שם מאז פסח, בשל העובדה שהיה לו מנין לשחרית ומנחה ובשל ה׳כבוד הגדול׳ שהוא רוחש לחברי הקהילה ולרב, הוא יילך איתי ברצון. 
מה הסיפור של בית הכנסת?
בפיליפינים קיימת קהילה עתיקת יומין, בת למעלה ממאה וחמישים שנה. לפני כעשר שנים עזב הרב הנערץ, הרב תלמיד - יהודי ת״ח של פעם, שעל אף היותו ׳יקה׳ העריך והעריץ את הרבי בלי גבול, וחברי הנהלת הקהילה החליטו שהגיעה השעה לרענן קצת את פני הקהילה.
מה זאת אומרת?
יוסי הסביר לי את זה בשפה קצת ישירה, כדרכו בקודש: כל מי שחווה שלום בית טראומטי בארץ הקודש, ומעוניין להקים חיים חדשים לא לצד מישהי, אלא מעל - יכול לנסוע לפיליפינים, לבחור לעצמו אישה כלבבו ואך טוב וחסד ילווהו כל ימי חייו... הנקודה היא שחלק מהם דתיים, והעובדה שהשפחה, סליחה - האישה החדשה שלהם לא נמנית בדיוק על דת משה גורמת להם לחוסר נוחות קל. נו, בדיוק בשביל זה יש אפשרות כניסה ליהדות, לא?
אז זהו, שלא. והרב הקודם עמד בפרץ בתוקף גדול - בתמיכה נסתרת של הרבי, אגב. אולי מכאן חלק מההערכה הגדולה. 
הנהלת הקהילה החליטה שדי לה עם רב שמאמין באמת בה׳ ובתורה. הם צריכים מישהו שבתמורה לתשלום מתאים יהיה אפילו שונא בצע... חיפשו וחיפשו, ומסתבר שהכלל של יגעת ומצאת תקף גם בהיפך הקדושה... הם מצאו ספרדי צעיר, חוזר בתשובה מחוסר עבודה, כליל השלימות, ממש מתאים לתפקיד: יודע לחייך ולהחניף, מקבל מרות, מגייר בלי שאלות מיותרות אם הסכום מצדיק את ההשקעה ואפילו יודע (בערך) לקרוא בלי ניקוד... ואם זה לא מספיק, הוא גם שוחט... 
העובדה האחרונה עוררה בעיה עדינה כשהגעתי, ואכן, בפעם שעברה יוסי ביקש ממני שלא להגיד בפומבי את מטרת בואי. התפללנו אז בבית הכנסת, ואותי כיבדו, בשבת פרשת כי תבוא, בעליית שישי... הברכות הנעלות שמגיעות בלבוש שונה...
ביקשתי לקיים אז את מנהג ישראל שבעל הקורא עולה לתורה, וגם, בואו נהיה דוגריים, נקעה נפשי מקריאה בתורה שמזכירה לפעמים את המילים והטעמים שצריכים להיות, וביקשתי לקרוא בעצמי. ה׳רב׳ הסכים - ותוך כדי דיבור התחרט. הוא כנראה חשב שאם ישמעו צאן מרעיתו (שכמחצית מהם ישראלים, אגב. מזרחניקים המתהלכים עם בנות זוגם השחרחרות בריש גלי ובלי בושה - הרי היא עברה גיור...) קריאה נכונה בערך יעברו בראשם מחשבות כפירה רח״ל בנוגע אליו, אל הרב...
יוסי, למותר לציין, התכסח עם הרב והקהילה בכלל הרבה יותר מפעם אחת. הם, מצידם, הלשינו עליו לשלטונות ועשו ככל שיכלו להרחיק אותו ממנילה. בין הצדדים נשמרת כעת הפסקת אש מתוחה, ויוסי, ככלל, משתדל להימנע מלהגיע לבית הכנסת ולהיות איתם בקשר. אבל אני רציתי לראות את הקהילה (תייר, מה לעשות...) וגם ידעתי שמה שלא יהיה - יהיה שם מנין. 
בלילה ישן איתי בחדר המזרחניק שהתחזק. הוא מודע לעובדה שמחוץ לבית חב״ד ייתכן שהפיתויים יגברו עליו, ולכן העדיף לבלות את כל שעות השבת באווירה יהודית. יוסי הפציר בו שילמד אותי לישון (בכלל, ספגתי הרבה התלוצצויות ברוח טובה על מחלת הזקנים שקפצה עלי - חוסר היכולת המובנה לישון יותר משש שעות בלילה... מה לעשות, הגיל...). 
דיברתי איתו די הרבה. ארז שמו, טיפוס מההפטרה. בעזרת ה׳ יחזור בקרוב לארץ ויקים בית נאמן בישראל. 
בבוקר קמתי בשבע ורבע. הוא קם איתי. 
ישבנו ואמרנו את כל התהלים, ואז ישבנו על מאמר נאה וקל (אם בחוקותי תלכו מ״ו. מומלץ). בסביבות תשע, יוסי הצטרף אלינו. הזכרתי לו שהולכים לבית הכנסת, להיות בתפילה שמתחילה שם בתשע וחצי. הוא אמר שזה מצויין בשבילו - ככה יוכל להגיד את כל התהלים בלי לדבר באמצע, כי לא יהיה עם מי...
המשכנו בשיעור, ובפעם הבאה שהסתכלתי על השעון, השעה הייתה עשר וחצי... יוסי לא היה צריך להאריך בהסברים. הבנתי שכבר אין טעם ללכת. נו, נסתפק במנין כאן בבית חב״ד...
באחת עשרה וחצי היינו חמישה. יוסי העמיד אותי כחזן והלך לקבץ נידחים. כשהגענו לברכו היינו תשעה. מכירים את הפתגם שאם יש תשע יש עשר?
אז זהו, שלא היה...
ארבע וחצי שעות תמימות היו תשעה יהודים בבית חב״ד... מנין לא היה. את קריאת התורה, על ה׳חזק׳ שבה לא שמעתי, שלא לדבר על קדושה, כתר וברכו...
עבירות של שליחות מעולם לא הפריעו לי. התחושה שכן היה מנין, שעם קצת מאמץ והשקעה הייתי מספיק ללכת לבית הכנסת הקהילתי או לפחות לדאוג שיגיע עוד יהודי לבית חב״ד לא נותנות לי מנוח. כנראה ה׳ ראה שיש יותר מידי הנאה אישית בנסיעה ו׳ביטש׳ אותי מכיוון לא צפוי...
ועוד איך לא צפוי. יוסי אמר לי שמשבת הגדול זו הפעם הראשונה שלא היה לו מנין בשחרית. מזל רע הבאתי לו...
טוב, נצטרך להסתפק ב׳הגומל׳ אחד לנסיעה הזו. 
בסעודת השבת הפעלתי טריק שלמדתי מדודו: שאלתי את כל הנוכחים מה לדעתם יקרה כשהמשיח יבוא. המטרה הייתה לעכב אותם כמה שיותר, כדי שאם יבוא מישהו נוכל לארגן לפחות קריאת התורה. התרגיל הצליח למעלה מהמשוער - החברה שיתפו פעולה. אבל אף אחד לא הגיע...
פרשנו למנוחה. מצאתי ספר שעוד לא קראתי (רק לא מלחמת אחים מאת חגי סגל - מומלץ) שאחד המבקרים השאיר במקום. אמרתי ליוסי שזה מענין, והוא הציע לי לקחת את הספר לטיסה... איזו בדיחה... שעתיים אחר כך הספר כבר היה מאחורי. סיפור נוגע ללב. 
מנחה התפללנו ביחידות - ׳מזומן׳ (שלושה). קראנו פרקי אבות ועשינו סדר ניגונים קצר. ערבית, ו - שבוע טוב.
ישראל קפלן מסבו אמור להגיע הלילה. טלפון קצר העלה שהוא נוחת ב-12 בלילה. נו, מחכים לו. 
בינתיים אכלנו מלווה מלכה ויצאנו להביא כמה פרטים עבור השחיטה מחר. 
הסתובבנו כשעתיים, בדרך היכרנו עוד ישראלים שהגיעו לעיר וחזרנו הביתה כדי לדבר על הפרטים הסופיים ולארגן הכל למחר.
בלי גאווה יתרה אני יכול להעיד על עצמי שאפשר לקרוא לי שוחט מנוסה. אחרי קרוב למליון עופות שהעליתי לדרגת מדבר, 600 עופות לא אמורים להוות בעיה בשבילי. אבל לפני כל שחיטה בתנאי שטח אני נתקף בחרדה מסויימת. בקריאת שמע שעל המיטה הפלתי תחינה בפני ה׳ שאזכה להיות ממזכי הרבים ולא ח״ו הפוך. 
אדהכי והכי התברר שישראל יוצא מסבו ב-12. הוא ינחת באחת בלילה. השעה הייתה 11, ואני לא ישנתי בצהריים... אמרתי ליוסי שאני נשכב לנוח (אחרי הכל צריך לקום מחר בחמש...) וביקשתי ממנו שיעיר אותי כשהוא יוצא לשדה התעופה - אני רוצה לבוא איתו. 
באחת יוסי העיר אותי. ישראל עוד לא יצא (תזכורת - פיליפינים...), והוא בעצמו הולך לישון. ישראל יגיע במונית. 
כיוונתי שעון מעורר לחמש, החלפתי צד ונרדמתי. 
בחמש התעוררתי. על מזרן לצד מיטתי ישן ידידי ורעי, ישראל קפלן. בפעם האחרונה נפגשנו ביו״ד שבט ב-770. רק לפני פחות מארבעה חודשים. והנה אנו נפגשים שוב, ואיפה...
הערתי אותו. לקח לו זמן, יחסית - ואז הוא סיפר לי שהגיע רק בשלוש. הוא ישן שעתיים...
אמרתי לו שבעז״ה עד 3 בצהריים הכל יהיה מאחורינו, והוא יוכל לישון כמה שעות קודם יציאתו לסבו.  
הוא התקשר ליוסי והעיר אותו. כמובן שמפגש כזה לא קורה כל יום במנילה, ולוח הזמנים נשלח למגירה...
בפועל, לאחר מקווה, חסידות, תפילה והתארגנות זריזה יצאנו לדרך ב-6:50. איחור של מחצית השעה - לא מורגש במושגים מקומיים, קריטי לי - אני יודע שאם ברצוני להספיק את הטיסה עלי לעזוב את בית השחיטה לא יאוחר מ - 11:30, וזאת אחרי השחיטה והבדיקות לפחות. 
הייתי לחוץ. ה׳ עזר והכבישים היו ריקים (יום ראשון ידוע כשבת שני של גלויות, ולא בכדי). הגענו מקץ עשרים דקות - ואז חיכינו עוד עשרים למשאית עם הפועלים... אוי, פיליפינים...
לא אכביר במילים. השחיטה החלה ב-7:40. את העוף האחרון שחטתי ב-8:15. זהו קצב השחיטה בבית השחיטה המאובזר והמשוכלל שלנו. מסתבר שכשרודים בפיליפיני הוא עובד, וזריז. 
מה אומר, את הגרון קרעתי שם. העובדים רצו הלוך ושוב, העיקר שלא אצעק... אני לא מאשים אותם. אם הייתי עובד תחת ענק, שגבוה ורחב ממני פי שתיים, ושוקל פי שלוש (לפחות), והוא עוד מלוכלך מדם ועם סכין חדה ביד, גם אני הייתי עושה הכל כדי שלא יתעצבן...
לא אלאה אתכם בפרטים. יצאתי מהמקום ב-11:15, אחרי שסיימתי עם כל הבדיקות ועוד מלחתי (אחרי ההדחה הראשונה בת מחצית השעה) את ה׳נגלה׳ הראשונה של העופות. לא יודע אם זה בזכות הניסיון שצברנו או ׳סתם׳ השגחה פרטית, אבל העסק לקח לנו מחצית מהזמן שלקח בפעם הראשונה, ועם כמות פחותה של עופות. יוסי אמר שלהערכתו, תוך שעתיים וחצי ייסגר הכל (בפעם שעברה יצאנו משם בארבע, ורק בגלל ששבת נכנסה בחמש. כמאה עופות נזרקו כי לא הספקנו לארוז אותם).
התקלחתי, התארגנתי ויצאנו. יוסי נתן לי 1500 פזו. שכר עמלי. אל תתרגשו - זה יוצא 30 דולר... ומזה 900 הוא לווה ממני ביום שישי ו-550 הייתי צריך בשל עמלה שאותה משלמים בשדה התעופה... 50 פזו רווח נקי. דולר אמריקאי שווה כיום 43 פזו... נכון מקנאים?...
יוסי אינו טיפש. הוא אמר לי שהלוואי שהיה יכול לתת לי - לא מה שמגיע לי (על זה הוא לא פינטז אפילו) אלא סכום נאה. אבל מצבו הכלכלי פשוט לא איפשר. ידעתי שיהיה לו מאד לא נעים אם יידע שיצאתי מכאן בלי כלום ולכן לקחתי. אתן את הסכום לצדקה, אי״ה. 
בשדה התעופה נזכרתי ששכחתי את השעון בבית חב״ד... נו, עוד סיבה להגיע פעם נוספת...
את חלקו הגדול של היומן הזה אני כותב במטוס, בדרך ממנילה לסינגפור. אני גמור מעייפות אחרי חמש שעות שינה בלילה ועוד כמה שעות עבודה פיזית קשה בתנאי מזג אוויר ׳משובחים׳ במיוחד (אפילו קצות חוטי הציצית שלי היו רטובים מזיעה...) אבל קשה לי לנוח, כשאני חושב על הימים האחרונים. 
תם ולא נשלם. הנסיעה הזו היוותה חוויה רוחנית חזקה מאד עבורי. עצם ההתגייסות של אנשים שאינם מכירים אישית את השליח, ה׳ביטול׳ שאני חש בכל פעם שיוצא לי להיתקל בשלומי המלך העומדים בחזית כפשוטו, ללא שום מנגנון שמלווה אותם ומוסדות יהודיים, גם לא הכרחיים בסביבתם (יצא לי לדבר עם יוסי על מקווה נשים ומה הם עושים כשצריך. לא אפרט, אבל מדובר על מסירות נפש כפשוטה. ללא גוזמה), וגם - רגש סיפוק עמוק שהצלחתי לרתום את הידע והפרקטיקה שיש לי ל׳מבצע כשרות׳ של אבינו מלכנו משיחנו - כל אלה מתרוצצים במוחי בערבוביה שעלי עוד לעשות בה סדר...
להתראות, יוסי וישראל! להתראות בפעם הבאה - ב-770 המחובר לבית המקדש, בירושלים הבנויה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה