יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

יומן נסיעה לשחיטה - מנילה, אייר ע״ב.

בשעת כתיבת השורות אני עושה את דרכי למנילה, בירת הפיליפינים, כדי לשחוט ביום ראשון הקרוב כמה מאות עופות, ולעזור בכך לשליח, הרב יוסי לוי שי׳, לקיים ׳מבצע כשרות׳ עם בני קהילתו ועם בני קהילת השליח השני, ישראל קפלן שי׳, השוכן באי ׳סבו׳, שעה טיסה ממנילה. 
הרבה נפתולים עברה התכנית הזו, ורציתי לשתף אתכם במעשה: בדרך כלל אנו שומעים סיפורים על רוע לב ואטימות, ומחמם את הלב לשמוע סיפורים מהצד השני ממש.
לא אאריך יותר. מעשה שהיה - כך היה:
בחודש אלול האחרון התבקשתי לבוא לפיליפינים ולשחוט שם עופות עבור הקהילה בהנהגת יוסי לוי. נעתרתי ברצון, והעסק עבד היטב. טרם נסיעתי אמר לי יוסי שלאחר שייגמרו העופות משחיטה זו, הוא ייצור עמי קשר לצורך הגעה נוספת וחידוש המלאי. 
בפועל, הקשר נוצר רק קרוב מאד לחג הפסח, ובתקופה זו ממש לא יכולתי לעזוב את העיר (בפרט שכבר הייתי צריך להיעדר מימי השחיטה האחרונים בשל המסע לאה״ק, והיעדרות נוספת לא הייתה מתקבלת בברכה כלל ועיקר), ולכן סיכמנו שאחרי שאשוב מהארץ, ואכנס לשיגרה שוב, ניצור קשר באופן שתהיה שחיטה לפני חג השבועות. 
וכך היה: לפני כחודש יצרתי עימו קשר, וסיכמנו שאת סוף השבוע האחרון שלפני החג, כלומר השבוע, אבלה במנילה. 
לפני שבוע בדיוק, ביום חמישי בצהריים, התקשר אלי יוסי ושאל אם אוכל להגיע אחרי החג. מסתבר שהוא סובל ממחסור חריף בכסף, וכרטיס הטיסה היא הוצאה שהוא אינו יכול לעמוד בה, גם לא באופן של לכתחילה אריבער. הוא אמר לי שיש תורמים לעופות ולבית השחיטה וכו׳ אבל הכרטיס היא הוצאה גדולה עליו. 
הסברתי לו שעקב אילוצים שונים ומשונים לא אוכל לצאת מהעיר אלא לאחר תשעה באב, והוא אמר, טוב - נסתדר בלי בשר עד אז. הפריע לי מאד לשמוע את זה, אבל לצערי לא יכולתי לסייע. 
שעתיים אחר כך יצאתי להתפלל מנחה. בתפילה ראיתי חבר טוב, שרציתי לשאול אותו משהו בנוגע לסיוע לחבר משותף שלנו. בשיחה שהתפתחה בינינו אחר התפילה הוא, שבדרך כלל מתנהג באופן של הצנע לכת, חשף טפח מפעולותיו בתחום העזרה הכלכלית לנצרכים. הוא לא גביר גדול, אבל עם כמה חברים בעלי יכולת הוא מרים פרוייקטים. לדוגמא הוא סיפר לי שהוא מכסה, באופן קבוע, את חשבון האטליז של אחד השליחים במקומות היותר מרוחקים באוסטרליה, פרוייקט שמסתכם בחמש ספרות מדי שנה. 
וכאן נפל לי האסימון. 
אמרתי לו שמלכתחילה לא חשבתי לדבר איתו כלל על הנקודה הזו, אבל אנחנו מאמינים שהכל בהשגחה פרטית והיות שהוא כבר דיבר על בשר לשליח, אני רוצה לשתף אותו בשיחת הטלפון שהייתה לי לפני שעתיים. 
הוא האזין בקשב, שאל כמה שאלות ענייניות ולבסוף ביקש שאתן לו תזכורת למחרת, אז הוא יברר אצל חבריו מה קורה ואם יש מצב, הם יכסו את עלות הכרטיס...
התקשרתי אליו למחרת. הוא שמח על התזכורת ואמר שיעדכן אותי כשיהיה חדש. 
רבע שעה לפני כניסת השבת קיבלתי ממנו הודעת וואטסאפ: יש לי חצי מהסכום. תזמין כרטיס...
הייתי אחוז התפעלות ממש. לא הספקתי להתקשר ליוסי לוי כדי לבשר לו את הבשורה הטובה, אבל פשוט עלזתי בשבילו. 
בלילות שבת בין מנחה לערבית יש לי חברותא בלקו״ת עם מישהו מהקהילה. הייתי במצב רוח כל כך מרומם, שהייתי חייב לשתף מישהו וסיפרתי לו הכל. 
להפתעתי, הוא ביקש ממני ליצור עימו קשר במוצאי שבת, כי גם הוא מעוניין להשתתף בענין...
במוצאי שבת התקשרתי למארגן התרומה. הוא אמר לי שעוד חסר סכום מסויים, אבל הבהיר שהוא לוקח על עצמו את הפרוייקט. הודיתי לו במילים חמות בשם יוסי לוי והמשכתי להתוועדות:
בכל מוצאי שבת, אנו - צוות בית חב״ד, עורכים מלווה מלכה הגולשת להתוועדות חסידית. במוצאי שבת האחרון הייתה לנו מלווה מלכה עם הרבנים החסידים יוסף חיים קנטור מתאילנד, זלמן לנדא ומרדכי רוטנשטיין. ההתוועדות נפתחה בסיפורים מהווי השליחות של כל אחד מהם. כשהגיע תורי סיפרתי את הקורות אותי בסוף השבוע.  
למחרת, זלמן לנדא חיפש אותי. הוא אמר שהכל בהשגחה פרטית והיות שיצא לו לשמוע על השחיטה המתוכננת הוא מעוניין להשתתף בנסיעה..
אמרתי לו שאיך שזה נראה עכשיו אנחנו מסודרים, והוא אמר לי שאם יתעורר צורך הוא ישמח לעזור. הוא יהיה בעיר עד יום רביעי. 
ביום שני בערב קיבלתי אימייל מיוסי. הוא פתח בהתנצלות וכו׳, אבל שאל אם יש מצב שאביא לו כמה ענייני אכילה, בעיקר מוצרי חלב, ממלבורן. 
עניתי שאנסה. הסתובבתי למחרת בין החנויות לממכר מוצרים כשרים וניסיתי להתרים אותם. הייתה היענות מסויימת, אבל הרבה פחות ממה שציפיתי. 
ואז, כשאני בדרכי הבייתה, מאוכזב, התקשר אלי החברותא משבת. הוא נזף בי שלא חזרתי אליו בנוגע לרצונו להשתתף בעסק, ואז הבליח הרעיון בראשי: אמרתי לו שלכרטיס יש כיסוי, אבל אני מנסה לארגן לשליח מוצרי חלב. 
חריף, החברותא. הוא שלח אותי לחנות של החלב עם הוראה לקנות מוצרים במאה דולר על חשבונו. הוא שילם בכרטיס האשראי שלו, ואני נזכרתי לפתע בזלמן לנדא, שגם הוא רצה לעזור. לא אלאה אתכם - מקץ חצי שעה הייתי שוב בדרכי הבייתה, כשהפעם הרכב מלא בכל טוב, כי גם זלמן נתן לי מאיה... חבר טוב, ישראלי, נתן לי עוד 50, ויצאתי ממש ברכוש גדול...
מזוודה גדולה לא הספיקה לכל השלל והייתי צריך להכניס כמה בלוקי גבינה צהובה למזוודה עם הציוד שלי...
זהו זה בינתיים. יומן מסע מפורט יגיע בהמשך.

הביקור במנילה
הטיסה ממלבורן לסינגפור עברה בטוב ובנעימים. הייתי גמור מעייפות - הלכתי לישון אחרי 12 בלילה, וב-3:55 כבר עמדתי על הליין לשחוט עופות... עוד לפני ההמראה נרדמתי וכשהתעוררתי ארח לי לחברה הספר על הרב גרינגלאס ממונטריאל, שהייתה לי הזכות להכירו. ספר עב כרס מאד, מלא וגדוש בתוכן מעניין. לא רק שעזר לי להעביר את הזמן - פשוט נכנסתי לתוכו ושכחתי היכן אני נמצא. רק לפני הנחיתה התעוררתי... נו - דמיון לא היה חסר לי אף פעם...
נחתנו בסינגפור באיחור יחסי, ואצתי רצתי לטיסת ההמשך למנילה. כנראה שבגלל האיחור בנחיתה נתקעו המזוודות שלי - ועל כך בהמשך. 
בטיסה למנילה כבר לא טרחתי לנסות להירדם. המשכתי לקרוא מרגע התיישבותי בכיסא עד רגע הנחיתה. אני באמת ממליץ על הספר הזה...
נחתנו. ביקורת ההגירה לוותה בכבוד רב לראביי... הוא קם ממקומו וקד לי קידה... הייתי קצת במבוכה, אבל כמובן שלא הראיתי זאת...
ואז - אני עומד ומחכה למזוודותיי. להיותי מיוחס (אני מפרנס היטב את חברות התעופה, אז הן נותנות לי כרטיס מוזהב עם כל מיני הטבות שוליות, העיקר שאטוס עוד והרבה...) המזוודות שלי תמיד יוצאות בדקה שתיים הראשונות. והפעם - יוק. שום דבר. 
אחרי רבע שעה הבנתי שיש לי בעיה. במזוודות הללו יש הכל: מבגדים להחלפה ועד בגדי שבת. מסכיני שחיטה ועד מגפיים מפלסטיק. מאוכל - שמתקלקל בחום גדול במהירות - ועד למדבקות שמשמשות כסימן הכשרות. בלעדיהן, לא רק שאיני יכול להסתדר כבנאדם, אלא שכל תכלית נסיעתי לא תצא אל הפועל - לא אוכל לשחוט!!
ניגשתי לאחראי. הוא בדק את הקבלה על המזוודות שקיבלתי בשדה התעופה במלבורן, נעלם לדקה ואז חזר וכולו התנצלויות. המזוודות בסינגפור והן יגיעו לכאן בטיסה הראשונה משם, שנוחתת... מחר בחמש אחרי הצהריים (יום שישי, שבת נכנסת ב-6...)
הסברתי לו שאני צריך את הדברים לפני השקיעה כאן, אחרת אהיה בברוך גדול - ואדאג שגם החברה תהיה בברוך, וכאן שלפתי את כרטיסי המוזהב. נראה שהייתה לזה השפעה עליו. פתאום הוא נזכר שאפשר בעצם לשלוח את המזוודות בטיסה מוקדמת יותר, שנוחתת כאן באחת בצהריים, והוא ידאג באופן אישי שהמזוודות יגיעו לבית שלי (של יוסי) עם שליח מיד לאחר נחיתתם. 
גם זו לטובה! נזכרתי בדיונים הקדחתניים עם יוסי על מתי לשחוט. אני צידדתי מאד ביום שישי - לגמור עם העבודה מהר ככל האפשר וגם שתהיה לי אפשרות לנוח ולהתאושש בשבת. אלא שהיות וגם ישראל קפלן מסבו רצה להגיע, ומבחינתו יום ראשון היה האידאלי, הסכמתי לשחוט אז. כעת הדברים נראו באור שונה לגמרי: אם הייתי מתעקש, יוסי, מתוך הערכתו אלי, היה קובע אז את השחיטה. הוא היה אנוס לבטל את ההזמנה (ועדיין לשלם על העופות), לשלם פיצוי לבעל בית השחיטה, ואין לדעת אם היה מצליח לארגן שחיטה ביום ראשון. כעת, לפחות השחיטה תהיה מובטחת...
הערב עבר עלינו במעין התוועדות... לא בכל יום מגיע לכאן חב״דניק, בוודאי לא אחד כזה שלמד באותה ישיבה. ישבנו ביחד עד שעיני החלו להיעצם... 
ביום שישי התחלתי להיכנס לאווירת הפיליפינים והמזרח בכלל: רק כדי להבין את הראש, הפיליפינים היא ארץ המשופעת באדמה טובה ובאוצרות טבע. אבל אין מי שיכרה אותם... השכן של יוסי, הודי עשיר שברח ממולדתו בשל סכסוכים אידאולוגיים שבמהלכם הועמדו חייו בסכנה, קנה זיכיון לחיפוש זהב בשטח גדול לא הרחק ממנילה - ומצא ברכה בעמלו. או אז הגיעו אליו נציגי הממשלה ועדכנו אותו שחלה ׳טעות׳ ברישום והשטח השייך לו הוא ההר ממול... דוגמא נוספת: כל תצרוכת החלב של מנילה מגיעה מ... אוסטרליה!... רק לפני כמחצית השנה הוחל בפרוייקט ממשלתי של ייבוא פרות לחליבה לפיליפינים...
כלפי מה הדברים אמורים? אני קמתי בחמש וחצי. עד 12 בצהריים איני יכול להצביע על דבר שעשיתי לבד ממקווה, תפילה, ארוחת בוקר ושיעורים יומיים... ואני אדם שיום העבודה שלו כבר נגמר בשעה הזו...
בשל חוסר מעש ושיממון, וגם, הבה נודה, רצון להסיח דעת מההמתנה הממושכת למזוודות, יצאתי עם יוסי לקניות לכבוד שבת. קניתי גם מתנות לבני ביתי שיחיו - מגיע להם... ושוב זכינו לכבוד גדול בשל לבושנו החריג. יוסי הסביר לי שאנשי המדינה כאן דתיים מאד: בסקר עולמי שנערך נשאלו אלפי אנשים ממאות מדינות בנוגע לאמונתם בה׳, הפיליפינים זכו במקום הראשון. ממש לא נעים לומר באיזה מקום ניצבת ישראל... בכל אופן, הם מאד מכבדים אנשי דת. בביקורי הקודם הסתובבתי בעיר בעיקר בלילה ולא יצא לי לראות זאת כל כך. הפעם זה היה גלוי יותר. 
יוסי ניצל את עובדת היותי בעיר לשאול אותי בענייני כשרות. יש כאן הרבה מוצרים מיובאים מאוסטרליה, ולשמחתי יכולתי לעזור לו הפעם ולדווח לו על מוצרים שמקובל להשתמש בהם והוא לא ידע מכך עד כה (כזכור למי שהיה במלבורן, המוצרים כאן לא מסומנים בחותמת כשרות, אלא מופיעים ברשימה של ועד הכשרות ואם אין לך הרשימה, אינך יכול לדעת מה כשר). כשסיימנו בסופרמרקט הלכנו לחנות משקאות גדולה כדי לקנות חומר בעירה להתוועדות השבת, וגם כדי לבדוק האם יש שם יין אוסטרלי כשר. השעון נוקף, שעה חולפת ועוד שעה. השעה אחת עברה כבר מזמן ומזוודות אין. בתור בן נאמן למשפחה הפולנית שלנו אתם יכולים לדמיין כמה הייתי לחוץ: ביום שישי נמדדו בפיליפינים ארבעים מעלות חום ומאה אחוזי לחות. ואני מסתובב ברחובות, ובבית אין בגדים להחלפה...
רק לקראת השעה חמש, כשהיינו בחנות המשקאות הזכורה, קיבלנו תיליפון שהמזוודות הגיעו. ביקשתי ממרת לוי לפתוח את המזוודה ולוודא שתיק השחיטה שם. כשאמרה שכן, נשמתי לרווחה ואמרתי שאפשר לשחרר את הנהג. חוץ מהעובדה שכעת אני יכול להגשים את מטרת בואי לכאן, התיק הזה שווה לבדו, כספית, יותר מהכרטיס וכל יתר הדברים שבמזוודות, כולל המזוודות עצמן... 
הגענו הבייתה ואת הפחות משעה שנותרה עד השבת ביליתי בהערכת נזקים לסחורה שהבאתי. חלק קטן מהגבינה התקלקל, הגפילטע פיש הפשיר לחלוטין וחתיכות העגל הנאות, תרומתה הצנועה של משפחת דיקשטיין, נפחו את נשמתן בשלב מסויים של הדרך. נו, לומדים מהניסיון...
מקלחת זריזה, התארגנות זריזה עוד יותר והופ - שבת המלכה פרשה את כנפיה. 
רגע, שבת! חמש דקות לפני השקיעה צנחו בבית חב״ד שלושה יהודים שטרם התקשרו עם בוראם היום בחבלי רצועות התפילין... כל זוגות התפילין שהיו בבית גויסו חיש, ועבדכם הנאמן שיחזר את ימי בחרותו ב׳מבצעים׳ בתיכון בקריית גת והניח לשלושה אנשים בו זמנית... אני מקווה שסיימתי הכל בזמן. נו, עבירות של שליחות מכפרות על המצוות הרגילות...
התפללנו מנחה במנין (!) ואז לחש לי יוסי להעביר רבע שעה עם האנשים - ונעלם... היה לי הרושם שהוא רוצה לראות מישהו אחר בפעולה כדי להפיק לקחים, ואכן, דקה אחרי שהתחלתי לדבר הוא חזר לחדר... פתחנו בניגון ׳ידיד נפש׳, ושלושה מזרחניקים שנכחו באולם לא איכזבו ושרו איתי. גם הפטפטנים הגדולים ביותר, אלו שבשעת התפילה לא פסק פיהם מלעבוד (ולא בקריאת הטקסט...) דממו. אחר כך היה דבר תורה קצר ואז החלה התפילה. אז היו שם כבר כ-15 איש. בביקורי הקודם לא היו בתפילה אפילו חמישה...
סעודת שבת התנהלה בטוב ובנעימים. אוכל בסגנון מקומי הוגש בשפע ואפילו משקה ביתי שהכין אחד הרוסים (מנדי ואליהו - מכירים את קהילת הבוכרים של לוקשין? תבררו מי משם נמצא במנילה כעת. לא תפסידו אם תצרו קשר עם שלושת האחים שלמה, יעקוב וסימנטוב יחובוב...) וודקה שישים אחוז בה הושרו פלפלים אדומים זעירים, חריפים כמוות. הוא טוען שזה בריא - זה שורף את כל החיידקים. אני לא יודע מה נסגר עם החיידקים, אבל את מערכת העיכול שלי זה צלה, לא רק שרף...
בכל אופן, השתדלנו שרמת השיחה בשולחן תהיה מתאימה לשולחן השבת, וזה היה מאתגר... היו שם חרדי בהכחשה (שיחקנו את המשחק שלו, אבל בתפילה התחזננו בצוותא...), שני ספרדים ליטאים לשעבר, שלושת האחים האמורים ועוד מזרחניק שדווקא התחזק כאן. חוץ מהם היו עוד שני ישראלים מהשורה ושלושה בחורים אמריקאיים צעירים, מבית חרדי מודרני שהגיעו לכאן כדי לבעוט בהכל ובית חב״ד מהווה עבורם תזכורת לדברים הנעימים שהם זוכרים מבית אבא. כמו שאומרים, שולחן הנוצץ וזורח מכוכבים...
היה דיון מרתק בשאלה איך מכניסים את ה׳אם בחוקותי תלכו׳ באופן של חקיקה, והשיחה התגלגלה לנשיא הדור. ובמשך כשעה, עד סוף הארוחה, היא נשארה שם... היה מאד מעניין לשמוע חברה ששואלים בהתעניינות, לא בקנטרנות ולענות בהתאם. 
אחרי הסעודה יוסי הודיע שהמנין למחר יתקיים בעשר לתהילים וב-11:30 לתפילת שחרית... פיליפינים, אמרנו כבר?...
אמרתי לו שברצוני לקום בסביבות שבע, לומר את כל התהלים, ללכת לבית הכנסת המקומי (הסבר - מיד) ולחזור משם לתפילה. יוסי אמר לי שעל אף שהוא לא היה שם מאז פסח, בשל העובדה שהיה לו מנין לשחרית ומנחה ובשל ה׳כבוד הגדול׳ שהוא רוחש לחברי הקהילה ולרב, הוא יילך איתי ברצון. 
מה הסיפור של בית הכנסת?
בפיליפינים קיימת קהילה עתיקת יומין, בת למעלה ממאה וחמישים שנה. לפני כעשר שנים עזב הרב הנערץ, הרב תלמיד - יהודי ת״ח של פעם, שעל אף היותו ׳יקה׳ העריך והעריץ את הרבי בלי גבול, וחברי הנהלת הקהילה החליטו שהגיעה השעה לרענן קצת את פני הקהילה.
מה זאת אומרת?
יוסי הסביר לי את זה בשפה קצת ישירה, כדרכו בקודש: כל מי שחווה שלום בית טראומטי בארץ הקודש, ומעוניין להקים חיים חדשים לא לצד מישהי, אלא מעל - יכול לנסוע לפיליפינים, לבחור לעצמו אישה כלבבו ואך טוב וחסד ילווהו כל ימי חייו... הנקודה היא שחלק מהם דתיים, והעובדה שהשפחה, סליחה - האישה החדשה שלהם לא נמנית בדיוק על דת משה גורמת להם לחוסר נוחות קל. נו, בדיוק בשביל זה יש אפשרות כניסה ליהדות, לא?
אז זהו, שלא. והרב הקודם עמד בפרץ בתוקף גדול - בתמיכה נסתרת של הרבי, אגב. אולי מכאן חלק מההערכה הגדולה. 
הנהלת הקהילה החליטה שדי לה עם רב שמאמין באמת בה׳ ובתורה. הם צריכים מישהו שבתמורה לתשלום מתאים יהיה אפילו שונא בצע... חיפשו וחיפשו, ומסתבר שהכלל של יגעת ומצאת תקף גם בהיפך הקדושה... הם מצאו ספרדי צעיר, חוזר בתשובה מחוסר עבודה, כליל השלימות, ממש מתאים לתפקיד: יודע לחייך ולהחניף, מקבל מרות, מגייר בלי שאלות מיותרות אם הסכום מצדיק את ההשקעה ואפילו יודע (בערך) לקרוא בלי ניקוד... ואם זה לא מספיק, הוא גם שוחט... 
העובדה האחרונה עוררה בעיה עדינה כשהגעתי, ואכן, בפעם שעברה יוסי ביקש ממני שלא להגיד בפומבי את מטרת בואי. התפללנו אז בבית הכנסת, ואותי כיבדו, בשבת פרשת כי תבוא, בעליית שישי... הברכות הנעלות שמגיעות בלבוש שונה...
ביקשתי לקיים אז את מנהג ישראל שבעל הקורא עולה לתורה, וגם, בואו נהיה דוגריים, נקעה נפשי מקריאה בתורה שמזכירה לפעמים את המילים והטעמים שצריכים להיות, וביקשתי לקרוא בעצמי. ה׳רב׳ הסכים - ותוך כדי דיבור התחרט. הוא כנראה חשב שאם ישמעו צאן מרעיתו (שכמחצית מהם ישראלים, אגב. מזרחניקים המתהלכים עם בנות זוגם השחרחרות בריש גלי ובלי בושה - הרי היא עברה גיור...) קריאה נכונה בערך יעברו בראשם מחשבות כפירה רח״ל בנוגע אליו, אל הרב...
יוסי, למותר לציין, התכסח עם הרב והקהילה בכלל הרבה יותר מפעם אחת. הם, מצידם, הלשינו עליו לשלטונות ועשו ככל שיכלו להרחיק אותו ממנילה. בין הצדדים נשמרת כעת הפסקת אש מתוחה, ויוסי, ככלל, משתדל להימנע מלהגיע לבית הכנסת ולהיות איתם בקשר. אבל אני רציתי לראות את הקהילה (תייר, מה לעשות...) וגם ידעתי שמה שלא יהיה - יהיה שם מנין. 
בלילה ישן איתי בחדר המזרחניק שהתחזק. הוא מודע לעובדה שמחוץ לבית חב״ד ייתכן שהפיתויים יגברו עליו, ולכן העדיף לבלות את כל שעות השבת באווירה יהודית. יוסי הפציר בו שילמד אותי לישון (בכלל, ספגתי הרבה התלוצצויות ברוח טובה על מחלת הזקנים שקפצה עלי - חוסר היכולת המובנה לישון יותר משש שעות בלילה... מה לעשות, הגיל...). 
דיברתי איתו די הרבה. ארז שמו, טיפוס מההפטרה. בעזרת ה׳ יחזור בקרוב לארץ ויקים בית נאמן בישראל. 
בבוקר קמתי בשבע ורבע. הוא קם איתי. 
ישבנו ואמרנו את כל התהלים, ואז ישבנו על מאמר נאה וקל (אם בחוקותי תלכו מ״ו. מומלץ). בסביבות תשע, יוסי הצטרף אלינו. הזכרתי לו שהולכים לבית הכנסת, להיות בתפילה שמתחילה שם בתשע וחצי. הוא אמר שזה מצויין בשבילו - ככה יוכל להגיד את כל התהלים בלי לדבר באמצע, כי לא יהיה עם מי...
המשכנו בשיעור, ובפעם הבאה שהסתכלתי על השעון, השעה הייתה עשר וחצי... יוסי לא היה צריך להאריך בהסברים. הבנתי שכבר אין טעם ללכת. נו, נסתפק במנין כאן בבית חב״ד...
באחת עשרה וחצי היינו חמישה. יוסי העמיד אותי כחזן והלך לקבץ נידחים. כשהגענו לברכו היינו תשעה. מכירים את הפתגם שאם יש תשע יש עשר?
אז זהו, שלא היה...
ארבע וחצי שעות תמימות היו תשעה יהודים בבית חב״ד... מנין לא היה. את קריאת התורה, על ה׳חזק׳ שבה לא שמעתי, שלא לדבר על קדושה, כתר וברכו...
עבירות של שליחות מעולם לא הפריעו לי. התחושה שכן היה מנין, שעם קצת מאמץ והשקעה הייתי מספיק ללכת לבית הכנסת הקהילתי או לפחות לדאוג שיגיע עוד יהודי לבית חב״ד לא נותנות לי מנוח. כנראה ה׳ ראה שיש יותר מידי הנאה אישית בנסיעה ו׳ביטש׳ אותי מכיוון לא צפוי...
ועוד איך לא צפוי. יוסי אמר לי שמשבת הגדול זו הפעם הראשונה שלא היה לו מנין בשחרית. מזל רע הבאתי לו...
טוב, נצטרך להסתפק ב׳הגומל׳ אחד לנסיעה הזו. 
בסעודת השבת הפעלתי טריק שלמדתי מדודו: שאלתי את כל הנוכחים מה לדעתם יקרה כשהמשיח יבוא. המטרה הייתה לעכב אותם כמה שיותר, כדי שאם יבוא מישהו נוכל לארגן לפחות קריאת התורה. התרגיל הצליח למעלה מהמשוער - החברה שיתפו פעולה. אבל אף אחד לא הגיע...
פרשנו למנוחה. מצאתי ספר שעוד לא קראתי (רק לא מלחמת אחים מאת חגי סגל - מומלץ) שאחד המבקרים השאיר במקום. אמרתי ליוסי שזה מענין, והוא הציע לי לקחת את הספר לטיסה... איזו בדיחה... שעתיים אחר כך הספר כבר היה מאחורי. סיפור נוגע ללב. 
מנחה התפללנו ביחידות - ׳מזומן׳ (שלושה). קראנו פרקי אבות ועשינו סדר ניגונים קצר. ערבית, ו - שבוע טוב.
ישראל קפלן מסבו אמור להגיע הלילה. טלפון קצר העלה שהוא נוחת ב-12 בלילה. נו, מחכים לו. 
בינתיים אכלנו מלווה מלכה ויצאנו להביא כמה פרטים עבור השחיטה מחר. 
הסתובבנו כשעתיים, בדרך היכרנו עוד ישראלים שהגיעו לעיר וחזרנו הביתה כדי לדבר על הפרטים הסופיים ולארגן הכל למחר.
בלי גאווה יתרה אני יכול להעיד על עצמי שאפשר לקרוא לי שוחט מנוסה. אחרי קרוב למליון עופות שהעליתי לדרגת מדבר, 600 עופות לא אמורים להוות בעיה בשבילי. אבל לפני כל שחיטה בתנאי שטח אני נתקף בחרדה מסויימת. בקריאת שמע שעל המיטה הפלתי תחינה בפני ה׳ שאזכה להיות ממזכי הרבים ולא ח״ו הפוך. 
אדהכי והכי התברר שישראל יוצא מסבו ב-12. הוא ינחת באחת בלילה. השעה הייתה 11, ואני לא ישנתי בצהריים... אמרתי ליוסי שאני נשכב לנוח (אחרי הכל צריך לקום מחר בחמש...) וביקשתי ממנו שיעיר אותי כשהוא יוצא לשדה התעופה - אני רוצה לבוא איתו. 
באחת יוסי העיר אותי. ישראל עוד לא יצא (תזכורת - פיליפינים...), והוא בעצמו הולך לישון. ישראל יגיע במונית. 
כיוונתי שעון מעורר לחמש, החלפתי צד ונרדמתי. 
בחמש התעוררתי. על מזרן לצד מיטתי ישן ידידי ורעי, ישראל קפלן. בפעם האחרונה נפגשנו ביו״ד שבט ב-770. רק לפני פחות מארבעה חודשים. והנה אנו נפגשים שוב, ואיפה...
הערתי אותו. לקח לו זמן, יחסית - ואז הוא סיפר לי שהגיע רק בשלוש. הוא ישן שעתיים...
אמרתי לו שבעז״ה עד 3 בצהריים הכל יהיה מאחורינו, והוא יוכל לישון כמה שעות קודם יציאתו לסבו.  
הוא התקשר ליוסי והעיר אותו. כמובן שמפגש כזה לא קורה כל יום במנילה, ולוח הזמנים נשלח למגירה...
בפועל, לאחר מקווה, חסידות, תפילה והתארגנות זריזה יצאנו לדרך ב-6:50. איחור של מחצית השעה - לא מורגש במושגים מקומיים, קריטי לי - אני יודע שאם ברצוני להספיק את הטיסה עלי לעזוב את בית השחיטה לא יאוחר מ - 11:30, וזאת אחרי השחיטה והבדיקות לפחות. 
הייתי לחוץ. ה׳ עזר והכבישים היו ריקים (יום ראשון ידוע כשבת שני של גלויות, ולא בכדי). הגענו מקץ עשרים דקות - ואז חיכינו עוד עשרים למשאית עם הפועלים... אוי, פיליפינים...
לא אכביר במילים. השחיטה החלה ב-7:40. את העוף האחרון שחטתי ב-8:15. זהו קצב השחיטה בבית השחיטה המאובזר והמשוכלל שלנו. מסתבר שכשרודים בפיליפיני הוא עובד, וזריז. 
מה אומר, את הגרון קרעתי שם. העובדים רצו הלוך ושוב, העיקר שלא אצעק... אני לא מאשים אותם. אם הייתי עובד תחת ענק, שגבוה ורחב ממני פי שתיים, ושוקל פי שלוש (לפחות), והוא עוד מלוכלך מדם ועם סכין חדה ביד, גם אני הייתי עושה הכל כדי שלא יתעצבן...
לא אלאה אתכם בפרטים. יצאתי מהמקום ב-11:15, אחרי שסיימתי עם כל הבדיקות ועוד מלחתי (אחרי ההדחה הראשונה בת מחצית השעה) את ה׳נגלה׳ הראשונה של העופות. לא יודע אם זה בזכות הניסיון שצברנו או ׳סתם׳ השגחה פרטית, אבל העסק לקח לנו מחצית מהזמן שלקח בפעם הראשונה, ועם כמות פחותה של עופות. יוסי אמר שלהערכתו, תוך שעתיים וחצי ייסגר הכל (בפעם שעברה יצאנו משם בארבע, ורק בגלל ששבת נכנסה בחמש. כמאה עופות נזרקו כי לא הספקנו לארוז אותם).
התקלחתי, התארגנתי ויצאנו. יוסי נתן לי 1500 פזו. שכר עמלי. אל תתרגשו - זה יוצא 30 דולר... ומזה 900 הוא לווה ממני ביום שישי ו-550 הייתי צריך בשל עמלה שאותה משלמים בשדה התעופה... 50 פזו רווח נקי. דולר אמריקאי שווה כיום 43 פזו... נכון מקנאים?...
יוסי אינו טיפש. הוא אמר לי שהלוואי שהיה יכול לתת לי - לא מה שמגיע לי (על זה הוא לא פינטז אפילו) אלא סכום נאה. אבל מצבו הכלכלי פשוט לא איפשר. ידעתי שיהיה לו מאד לא נעים אם יידע שיצאתי מכאן בלי כלום ולכן לקחתי. אתן את הסכום לצדקה, אי״ה. 
בשדה התעופה נזכרתי ששכחתי את השעון בבית חב״ד... נו, עוד סיבה להגיע פעם נוספת...
את חלקו הגדול של היומן הזה אני כותב במטוס, בדרך ממנילה לסינגפור. אני גמור מעייפות אחרי חמש שעות שינה בלילה ועוד כמה שעות עבודה פיזית קשה בתנאי מזג אוויר ׳משובחים׳ במיוחד (אפילו קצות חוטי הציצית שלי היו רטובים מזיעה...) אבל קשה לי לנוח, כשאני חושב על הימים האחרונים. 
תם ולא נשלם. הנסיעה הזו היוותה חוויה רוחנית חזקה מאד עבורי. עצם ההתגייסות של אנשים שאינם מכירים אישית את השליח, ה׳ביטול׳ שאני חש בכל פעם שיוצא לי להיתקל בשלומי המלך העומדים בחזית כפשוטו, ללא שום מנגנון שמלווה אותם ומוסדות יהודיים, גם לא הכרחיים בסביבתם (יצא לי לדבר עם יוסי על מקווה נשים ומה הם עושים כשצריך. לא אפרט, אבל מדובר על מסירות נפש כפשוטה. ללא גוזמה), וגם - רגש סיפוק עמוק שהצלחתי לרתום את הידע והפרקטיקה שיש לי ל׳מבצע כשרות׳ של אבינו מלכנו משיחנו - כל אלה מתרוצצים במוחי בערבוביה שעלי עוד לעשות בה סדר...
להתראות, יוסי וישראל! להתראות בפעם הבאה - ב-770 המחובר לבית המקדש, בירושלים הבנויה!

נסיעה לרבי - יו״ד שבט ה׳תשע״ב


יום חמישי, ט׳ שבט (הראשון)
אחרי הרבה הכנות וסידורים - נוסעים לשדה התעופה. בנסיעה עם ארי התוועדנו קצת - הוא אמר לי שיש לו ענין מיוחד להציג את עצמו לא בתור ׳כלי קודש׳ ועם זה - להראות דוגמא חיה. ובאופן כזה הוא יכול להשפיע יותר על הסביבה והחברים. נקודה מעניינת למחשבה. נקודה נוספת - הוא אמר לי שבבית הספר אין קוד לבוש ברור למורות, דבר שהרבי עורר עליו כמה פעמים ובקלות גם ניתן להבינו בשכל, עוד נקודה למחשבה...
הגענו לשדה התעופה, נפטרנו מהמזוודות וכבר הגיעה השעה לעלות למטוס. המטוס מתחיל לזוז, מאיץ לקראת ההמראה, תפילת הדרך ו׳יחי׳ ו... אנחנו באוויר. ׳פארן צום רבי׳ן׳...
אחרי ההמראה התחלנו ללמוד את המאמר ׳באתי לגני׳ המקורי, וכעשר דקות לפני הנחיתה נרדמתי. התעוררתי ממש דקה לפני הנחיתה עם כאב אדיר בראש - חטפתי היום מכה מעל העין, וכנראה שהלחץ של הנחיתה לא עשה טוב למכה. פשוט פחדתי. ארי נתן לי כדור, וזה עזר קצת. נראה מה יהיה בהמשך. 
בסידני היינו כשעה, ואז עלינו שוב למטוס. עוד לפני ההמראה נרדמתי, וקמתי אחרי שלוש שעות. אז למדנו לאט וביסודיות את המשך המאמר, ודיברנו תוך כדי על נושאים המדוברים שם כמו - יהודי ימסור נפשו כדי לא להתנתק מאלוקות, בעניינים של עבודה זרה - מדוע? הרי גם אם ימיר דתו ח״ו יישאר יהודי, וכן שיטת הרבי בושא קו התאריך והתפילות (מעניין מאד: לפי הרב פייטל לוין, שיטת הרבי היא שכל עוד המטוס באוויר, ממשיכים לספור את הימים לפי המקום שממנו יצאנו. כלומר, אם היינו מתפללים שחרית על המטוס, היינו צריכים להתפלל שחרית של יום שישי... וכדי לא להיכנס לספק החלטנו להתפלל כשננחת, למרות שיהיה מאוחר).
שלוש עשרה וחצי שעות הטיסה עברו מהר יותר ממה שחשבתי. ישנתי בערך חצי מהזמן, למדנו ודיברנו בערך ארבע שעות וכשהוא ישן למדתי את ה׳באתי לגני׳ של הרבי, וכן קראתי את ההתוועדות מיו״ד שבט ה׳תשי״א. 
יום חמישי, ט׳ שבט (השני)
עם הנחיתה (שעברה, אגב, בשלום - כאב הראש לא הוסיף להטריד אותי. רק שימשיך ככה, בעז״ה) נחפזנו להגיע לטרקלין, וההפסקה בין הטיסות הספיקה לנו בדיוק כדי להתפלל שחרית 
בטיסה ל-770 בעיקר נחנו (כשנגיע לא יהיה זמן...) ודיברנו על משמעותו המיוחדת של היום. 
נחתנו ב״ה. זו לא הפעם הראשונה שאני מגיע לרבי, אבל משום מה, התרגשתי מאד, הרבה יותר מתשרי האחרון, למשל. פשוט ישבתי על קוצים וחיכיתי בקוצר רוח לרגע שאוכל לברוח משם... התור לבדיקת הדרכון היה קצר להפליא (הפקיד שאל אותי אם זו הפעם הראשונה שלי בארה״ב... איזו בדיחה... מסתבר שהשאלה באה בגלל שזו הפעם הראשונה שאני משתמש בדרכון האוסטרלי), ובאיסוף המזוודות המזוודה הראשונה והחמישית שיצאו היו שלי. וכאן הגיע רגע תחילת יישום המאמרים שלמדנו: בכל שנה הרבי אמר מאמר שהוקדש לאות אחת של ׳המשך׳ באתי לגני, לפי הסדר (בסך הכל יש 20 אותיות). השנה, לפי סדר זה, האות הנבחרת היא אות ב׳, המדברת בעיקר בענייני איתכפיא, וכמובן שגם שני המאמרים של הרבי המבוססים בעיקר על האות הזו (מהשנים ה׳תשי״ב וה׳תשל״ב) מאריכים הרבה בנקודה הזו. אלו המאמרים שאותם למדנו ישר והפוך בטיסות - והנה ההזדמנות הראשונה ליישום: המזוודה של ארי יצאה אחרונה... ואני, עם כל ההתרגשות וחוסר סבלנותי המפורסם, המתנתי לו עד שהגיעה מזוודתו. וזה באמת היה קשה...
וכשיצאנו סוף סוף, הוא היה צריך להחליף כסף מאוסטרלי לאמריקאי. הוא ממש הרגיש לא נעים שאמתין לו שוב והציע שאת ההחלפה יבצע בקראון הייטס. אמרתי לו שיעשה את זה בשדה התעופה - אף אחד לא יקנה ממנו דולרים אוסטרליים בקראון הייטס. עוד איתכפיא... 
ואז ראינו מה זו השגחה פרטית: במלבורן ביקש ממני יהודי אחד לקחת ציור של הרבנית שציירה ביתו, ואמור להגיע ל-770 לרגל כינוס השלוחות העולמי בכ״ב שבט. כשהסכמתי לא הבנתי איזה תיק אני נוטל על עצמי כפשוטו: ציור גדול וממוסגר שאסור לקחתו בבטן המטוס - חייבים לקחת אותו למעלה. אוסיף ואסביר שכשמדובר על היטלטלות בין שלוש טיסות וגמיעת קילומטרים בארבע שדות תעופה שונים, להיסחב עם עוד ציוד נוסף על תיק העליה למטוס ושקית הטו״ת על ספריה, זה חתיכת ׳תיק׳ (תרתי משמע) של ממש. כשאמרתי לו שאני מגיע לשכונה לפחות משלוש יממות, שאחת מהן היא שבת וממש לא יהיה לי זמן לחפש את בני משפחתו שם, הוא הציע שביתו השניה שנמצאת בקראון הייטס תבוא לשדה התעופה לקחת ממני את הציור, כשהוא מציין שאם היא תצליח להגיע לשדה התעופה ולפגוש אותי שם, ואם היא תוכל לארגן רכב גדול מספיק, אוכל גם לתפוס איתה טרמפ לשכונה. איזו אדיבות... בכל מקרה, לא הייתי נוסע בשעת לילה בגפי עם בחורה שאינה קרובת משפחה, ובפרט שלא נאה לעזוב את ידידי ורעי שאיתו ביליתי את שלושים השעות האחרונות. וכעת - הנה מה שקרה: בעודי ממתין לארי שיסיים את ענייניו, אני קולט מבעד לדלת הסגורה מישהו מהכביש המנופף בידיו בכל עוז. תוך שניה קלטתי כי מדובר בבנו של היהודי, בחור נמרץ ואהוב המוכר לי היטב שנים, הרבה לפני שהגעתי למלבורן והתוודעתי למשפחתו. מסתבר שאחותו לא יכלה להגיע ולכן הוא התאמץ, פינה זמן יקר מבחינתו (הוא עובד מוקדם בבוקר, והשעה כבר התאחרה) והגיע בעצמו. ואם לא די בכך -  ברכבו (׳פרייבט׳ אמריקאי טיפוסי שמן ומפוטם...) היה די מקום לציור, לי על פקלאותיי וארי על פקלאותיו. עכשיו נחשוב: אם הייתי בורח אחרי שקיבלתי את מזוודותיי הייתי נתקע עם הציור ואולי אפילו נאלץ להחזירו למלבורן, שלא לדבר על הכסף שהייתי צריך לשלם על מונית... ועוד השגחה פרטית כפי שאספר מיד: במהלך הנסיעה התוועדנו קצת על משמעות נשיא הדור בחיים של ׳איתכפיא׳, ובין כך ובין כך הוא מקבל טלפון שאחותו רוצה לנסוע לאוהל. שאלתי אותו אם אוכל להצטרף (אני נוסע לשם פעמיים בשנה - אם אני בסמיכות מקום; ביוד שבט ובערב ר״ה - אלו הימים שישנה הוראה מפורשת לנסוע. ביתר הזמן אני מסתפק ב-770... בכל אופן, כשאני נוסע זה בדרך כלל בליל היום המיוחד, פחות צפוף ויש יותר זמן לחשוב על מה שעושים) והוא, לאחר חישוב קצר, השיב לי שהיות ואחיו השני הלך לישון ממש בדקות האחרונות, הוא עייף ואחותו לא רוצה לנסוע בגפה, ואין באפשרותו לחכות עד שאחיו יקום כדי להעביר לו את האוטו, האם זה יהיה בסדר מצידי אם הוא ייתן לי את הרכב ואת הפלאפון שלו, הוא יילך לישון וכשאחיו יתעורר, כפי הנראה בעוד ארבע חמש שעות, הם יתקשרו אלי ואתן להם את הפלאפון והרכב?... 
בחלומותיי הורודים ביותר לא חשבתי שכך יסתדרו העניינים. וכך מצאתי את עצמי עם רכב ופלאפון (פתוח לחיוג חינם לאוסטרליה...) חונה מול 770 ומתכונן לכניסה למקום המקדש של זמן הגלות. אני נכנס והאדם הראשון שאני רואה הוא... ידידי וחבר הילדות מהקרובים לליבי ביותר, שמוליק קליינמן! הוא הגיע חמש דקות לפניי. גם הוא הגיע במיוחד לרגל העובדה שהשנה היא שנת העשור ל׳קבוצה׳ שלנו (ס״ב-ע״ב), ועידכן אותי שהגיעו עוד כמה חברי כיתה: מנדי ערד, שמוליק לוזון, יוסי שוורץ, חזקי ליברוב ורועי ליסטוונד. בהמשך, אגב, הגיעו עוד. 
אירגנו ביחד תפילת ערבית, ולאחריה - מאמר. ב-770 הוקרנה באותה שעה התוועדות של הרבי מיוד שבט. היה חושך, ולכן התמקמנו מתחת לעזרת הנשים. לאחר מעריב החל שמוליק לחזור את האותיות הראשונות של ׳באתי לגני׳, ואני עקבתי אחריו, כשלפתע אני קולט מזווית העין אדם קשיש למראה החולף על פני בלי לשים לב... חסמתי אותו בידי ואז הוא נוכח לדעת שבנו עומד לפניו... זה היה אבי, כמובן. אחרי החיבוק והנשיקה סימנתי לו בידי שאנחנו באמצע מאמר, וכך הוא נעמד לידי עד שנמאס לו... הוא אמר שהוא הולך להיפגש עם אמי ולעדכן אותה שהגעתי, ושאחכה לו שם. וכך היה. 
נפגשנו מחוץ ל-770, חיבוקים ונשיקות וכו׳, והצטלמנו למזכרת (את התמונה צילם אחד מהמקורבים מהתקופה שלי במונטריאול, שעבר בהשגחה פרטית שם באותו זמן...).
הם הזמינו אותי לחדרם באש״ל לאכול משהו, אבל אני מיהרתי לנסוע לאוהל (השעה כבר הייתה 10:30), ובפרט שלא אוכלים לפני שהולכים לשם, ולכן סיכמנו שכשאחזור, אכנס לחדרם. 
כמובן שמרגע היכנסי לראשונה ל-770 עד כניסת השבת, לא חלפו חמש דקות בלי שאפגש בחברים וידידים, ותיאור הפגישות הללו יאריך ויסרבל את העסק, אז אשאיר את זה לדמיון...
בכל אופן, אחרי טבילה במקווה נכנסנו לרכב, ארי ואני - והתחלנו לנסוע. דא עקא, שאין לנו מושג איך מגיעים לאוהל... לא אאריך, רק אציין שתוך שניות התברר, שהפלאפון משמש גם כמכשיר ג׳יפיאס שניווט אותנו היישר ליעד. 
היינו שם כשעה, ולאחר מכן חזרנו ל-770. ארי סיים שם הרבה לפני (מפגשים עם חברים גוזלים זמן, מסתבר), וכך יצא שהוא המתין לי עשרים דקות. הוא ניצל את הזמן על מחשבות על עברו, ושטח אותן, לצד סיפור חייו, בפני. כך התברר לי שהאברך החסידי שאיתי, שהיה שליח בצפת ועד היום הוא מהווה עבורי מודל לחיקוי בעניינים מסויימים, לא היה דתי עד גיל 17. את הידע הנרחב שיש לו ביהדות בכלל וחסידות בפרט (וכשאני אומר ידע נרחב אני מתכוון לזה) הוא צבר רק החל מהגיל הזה. באמת הרגשתי שאני כאין ואפס לעומת מה שהוא עבר בחייו הרוחניים. 
חזרנו ל-770 ונפרדנו לשלום. אני המשכתי לאש״ל, ושם פגשתי באחראי על הבנין, ידיד המשפחה היקר גלעד בזל. כמובן שהמפגש איתו לווה בזכרונות נעימים ועדכונים מפורטים על הבנין ומעלותיו וכו׳. עליתי לחדר של ההורים, ולאחר שתי דקות של נקישות אמא שלי התעוררה ופתחה את הדלת... מתברר שלמרות ההבטחה ש׳אתה לא תעיר אותנו, אנחנו מחכים לך׳, שניהם נרדמו... אבא שלי ישן שנת ישרים. ידעתי שהוא ירצה שאעיר אותו, וניסיתי כמה פעמים. באחת הפעמים חילצתי ממנו משפט בסגנון ׳שולם, מה נשמע׳, ובזה נגמר הסיפור... עם אמי, לעומת זאת, ישבתי למעלה משעה. סיפורים וחוויות על הנסיעה, תמונות ממוסקבה ובאופן כללי, היה לה הרבה מה לספר ולפרוק. היא האכילה אותי כהוגן, ולבסוף, כשהתחילה לפהק, הנחתי לה לשוב למיטתה...
חזרתי ל-770 וחיפשתי התוועדות מעניינת. לא היו הרבה בחירות... ישבתי לבסוף עם אברמק׳ה קוזלינר. בהמשך הצרטפו להתוועדות דוד נחשון וראובן מטוסוב, שתרמו כל אחד מהסגנון שלו. לדוגמא: אברמק׳ה סיפר שפעם עשו בארץ כינוס עבור כל המשפיעים. ר׳ זושא פויזנער, בראותו את מאות ה׳משפיעים׳ שהגיעו לכינוס, אמר באירוניה שאם היו עושים כינוס של ׳מקבלים׳, לא היו מצליחים ׳לגרד׳ אפילו מנין... דוד נחשון סיפר על המפגש הראשון שלו עם סבא של אברמק׳ה, הידוע בכינויו ׳חז״ק׳ (חיים זלמן קוזלינר), וגם סיפר סיפור נפלא ששמע בהיותו באוסטרליה עם יהודי חשוב משם. בעז״ה אספר אותו בהמשך. ראובן היה שיכור כלוט, וניסה לומר כמה ווארטים שפשוט לא יצאו מפיו, אברמק׳ה נזף בו בחיבה, ועל כן קיבל על עצמו ראובן שתיקה - ואחרי כמה דקות הוא פשוט נרדם (בכלל, בצרפת ראובן ייצוגי מאין כמוהו. הוא מדבר צרפתית גבוהה ומתלבש היטב, בשל מעמדו כראש ה׳לשכה׳ (מוסד הגג של חב״ד באירופה). אבל כשהוא מגיע ל-770, הקפיץ משתחרר בעוצמה: הוא מתחיל להגיד לחיים עוד במטוס, מגיע ל-770 שתוי לחלוטין כשפיו מפיק מרגליות, והייתי מהמר בביטחון שעד חזרתו לצרפת לא ניתן לתפוס אותו ולו ברגע של פיכחון...). במבט חטוף על השעון ראיתי שכבר שש בבוקר!!
מיהרתי לומר את כל שיעורי היומיים, ובשבע בבוקר התייצבתי ליד חדרו של הרבי, לאמירת קריאת שמע שעל המיטה... כשסיימתי מיהרתי שוב למקווה, כתבתי פ״נ (בדרך כלל עושים את זה אחרי שחרית, אבל הבנתי שעדיף עכשיו, כי אחרי שחרית ייתכן והעייפות תכריע אותי...) והתיישבתי ללימוד מעמיק של ׳באתי לגני׳ ה׳תשל״ב עם ארי, שבינתיים הגיע ל-770 אחרי כמה שעות שינה בריאות...

יום שישי, יום הבהיר יו״ד שבט 
בערך ב-9:00 הגיע אבא שלי, ואז למדתי איתו את אותו מאמר. אגב, הוא נזף בי למה לא הערתי אותו אתמול... כמובן שהוא לא זכר מאומה ממה שאמר...
שחרית. התפילה הראשונה במנין של הרבי... אין טעם לנסות לתאר. פשוט חבל על הזמן והמאמץ... רק אציין שזו הייתה חווייה להתפלל במקומי הקבוע, כשאת הצד השמאלי של העמוד (עם הפנים לבימה של הרבי) מאייש אבי מורי...
שלמה היה אמור להגיע כבר ב-8:00, אלא שהם יצאו ממונטריאול רק ב2:00 בלילה. מהיכרותי את הדרך ואת מצב התנועה בניו יורק בשעות שבהם הוא יגיע לאיזור, הרשיתי לעצמי להתנבא שאת התפילה הוא לא יספיק. אולי את זנבו של המאמר שאחר התפילה - וזה בדיוק מה שקרה: לקראת סוף אות ד׳ במאמר הרגשתי שמישהו מאחורי מכסה את ראשי עם הטלית, ואז כורך יד על צווארי ומושך אותי אחורה. כמעט נפלתי... זו הייתה מחוות ההפתעה של אחי היקר... הוא הגיע לשכונה כמה דקות קודם, רץ למקווה ומיהר להיכנס ל-770, וכבר מרחוק הוא קלט דמות שעומדת מול העמוד, וגובהה לא הותיר מקום לספקות...
בכל אופן, שלמה היה צריך להתפלל ואני הייתי צריך להעביר את הספרים שהעברתי ממלבורן ליעדם, קבענו שניפגש אצל ההורים שלנו ב-12. השעה הייתה 11:30. 
הגעתי לשם ב-12:35. הייתי בטוח שאמצא את שלמה מחליף חוויות עם אבאמא שלנו, וראיתי מחזה מרהיב: שולחן ערוך נאה ביותר, וההורים יושבים לידו, ממתינים... ולשלמה אין זכר. מסתבר שהבחור כותב פ״נ. 
למה אאריך? האיש הגיע ב1:30. אכלנו ופיטפטנו, ב-2:30 נשכבתי על המיטה של אמי. הזיכרון הבא הוא, במעורפל, אבא שלי שואל אם אני רוצה לקום למנחה. הרגשתי שאני פשוט לא יכול. אני מעוניין והגוף מתמרד. תחושה מעניינת, אני חייב לציין... בכל אופן, סחבתי כבר 20 שעות, בהקדמת נסיעה בת 24 שעות... בשלוש וחצי הכרחתי את עצמי לקום. לקח לי עוד חצי שעה להתאושש... בינתיים הוחלט שבמקום לחפש מיטה או מזרון ב-749 העמוס לעייפה, אנוח על מזרון בחדר ההורים. אמרתי להם שזו חייבת להיות הרגשה כל כך טובה: אנחנו דואגים לילד הקטן שלנו...
רצתי למקוה, ושבת נכנסה בחמש.
מנחה וחזרת מאמר בלב 770 המתמלא עם כניסת השבת, הייתה חווייה מעניינת. הרגשתי את ההחמצה: הגעתי מהצד השני של העולם, מעריב של יוד שבט לא יכולתי להספיק, בשחרית הייתי - ובמנחה ישנתי! טוב, אין מה לעשות. כמו ששמעתי בהתוועדות אתמול בלילה, כשהתרנגול של הכפרות מוריד ׳מנה׳ על הראש מנגבים וממשיכים הלאה...
את הזמן עד קבלת שבת העברנו בשיחה, אבא שלי לצד העמוד, אני בחזיתו ושלמה בינינו. ואמא שלי רווה נחת מלמעלה...
בכלל, בכל שבת שאני נמצא ב-770, ישנן שתי נקודות שיא מבחינתי בזמן התפילות. הראשונה היא שירת ה׳לכה דודי׳ וה׳יחי׳ שלאחריה. זהו הזמן בו אני מעביר לרבי במחשבה דו״ח על מה שעשיתי מאז הביקור האחרון כדי לזרז את הגאולה וההתגלות. וזה סוחט רגשית. יצאתי משם מותש. על נקודת השיא השניה אספר בזמנה, אי״ה. 
אחרי התפילה יצאנו החוצה. אבא שלי קבע שאוכלים הערב אצל ידידו מנדי שניאורסון. קבענו להיפגש כולנו לצד הכניסה הראשית ועשיתי את דרכי לשם, כשאני קולט שההולך לפני הוא משפיעי משכבר הימים, הידוע היום בתור הרב של קראון הייטס, הרב ברוין. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו על כמה נושאים הלכתיים שהייתי צריך לברר, ובשל כך, ובתוספת כל המפגשים האחרים עם חברים שראיתים לראשונה, הגעתי לנקודת המפגש באיחור ניכר. את ההורים שלי ושלמה כבר לא ראיתי שם. הבנתי שהם החליטו ללכת לשם בנפרד, מתוך ידיעה שאגיע באיחור - ויצאתי בגפי. כשהגעתי לשם התברר שהם עוד לא הגיעו, ויצאתי להביא אותם... הם חיכו במקום אחר... בכל אופן, סעודת השבת עברה בנעימים, אבא שלי העלה זכרונות עם מנדי, אמא שלי העלתה זכרונות עם אשתו (הם למדו ביחד בכפר חב״ד), ושלמה ואני התמוגגנו מהניגונים...
הסעודה נגמרה בערך ב-10:30, הלכנו ל-770 ואמי פרשה למנוחה. אבא שלי ואני עלינו להתוועד ב׳זאל הקטן׳, כפי שאולצנו להבטיח קודם לכן...
עבורי זו הייתה חווייה מעניינת: באופן כללי אני לא רגיל להתוועד עם בחורים, התחום שלי הוא מטיילים ישראליים... ובפרט כשאבא שלי, המשפיע שאותו אני שומע מתוועד מגיל אפס ורגיל להקשיב לו, יושב מולי ומחכה למוצא פי - פשוט נבלעו לי המילים... בכל אופן דיברתי שם, ולדעתי - קיבלתי מהבחורים הרבה יותר ממה שהשפעתי. מבחינה אגואיסטית המאמץ היה שווה... אבא שלי התוועד באריכות על איתכפיא, עבודה באמת וכו׳. הוא סיכם עם בחור חברותא למחרת ב-8:00 בבוקר (למחרת הבחור הופיע, אבי לא...). העסק הסתיים שם ב-1:30 בלילה. 
ירדתי לזאל הגדול לאמירת ק״ש, ושם פגשתי במנדי ערד שאמר לי, שהוא ישן בדירת אחותו, ובשבת הם מתארחים אצל זוג אחר (לא מטלטלים בקראון הייטס, ולכן זוגות שיש להם ילד/ים ורוצים להתארח, פשוט עוברים דירה למשך השבת), ועל כן דירתם פנויה - ושאל אותי אם אהיה מעוניין להעביר את הלילה שם. כשהבנתי משלמה שאין לו עדיין מקום לישון, סיכמתי איתו שהוא יישן על המזרן בחדר ההורים ואני אשן אצל מנדי. וכך היה. 
כשיצאנו מ-770, מנדי ואני, השעה הייתה כבר 2:00. לא נפגשנו כבר שנים, במהלכם הוא עבר תהפוכות וטילטולים רבים (שליחות במרילנד שנפסקה בגלל אישיותו של השליח הראשי שם: שליחות במרוקו שנפסקה אחרי שכמה בעלי השפעה שם ביטלו לו את הויזה, ועבודה בישיבת ׳חנוך לנער׳, בה הוא נמצא עד היום), ועל כן היו הרבה נושאים לשיחה. הוא העלה בפניי תובנות מעניינות על חיי השליחות והשילוב של המשפחה בחיים אלו, ונתן לי מבלי משים הרבה נקודות למחשבה. נרדמנו בסביבות 3:30, וסיכמנו שמי שמתעורר אחרי 6:45, שיעיר את השני. וזה עבד, מסתבר... 

שבת, יום הבהיר י״א שבט
בחמישה לשבע קמתי, ועל פי בקשתו של מנדי מאתמול הערתי אותו. מזונות וקפה - ולמקווה ול-770. למדנו ביחד חסידות מ-8 עד 9:45. מרתק. מאמר בליקוטי תורה, שפשוט קיבל חיים ותאם באופן מופלא את מאמרי ׳באתי לגני׳ שלמדנו כהכנה ליוד שבט. 
הלכתי לחדר ההורים בערך ב-9 כדי להביא משם את הטלית, וישבתי איתם לשיחה קצרה. היום אחרי התפילה אוכלים אצל מנחם גורביץ׳, השכן של 1414. 
השחרית השניה במנין של הרבי. נקודת השיא השניה מבחינתי במהלך התפילות של השבת היא ב׳קדושה׳ של שחרית, ממקומך מלכנו תופיע. כל מילה שם מתאימה לרבי ולמצב בו אנו נמצאים כעת. והניגון שמגיע אחר כך, מושר מיותר מאלף פיות בו זמנית - אין מילים. 
קריאת התורה הייתה עונג צרוף. לשמוע את שירת הים מהבעל קורא במנין של הרבי - חווייה. 
אחרי קריאת התורה נעמד על הבימת לוי גרליק, וחזר שיחה של הרבי בשילוב סיפורים. הנקודה הייתה - ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. ואי אפשר בלי אמונה במשה רבינו. זה שולב עם הרבה סיפורים ושאלות ותשובות. רבע שעה שבמהלכה עמדתי מרותק. 
במוסף עמד חזן, שניגן בכל קטע ב׳כתר׳ ניגון אחר שקשור לרבי. השיא היה ב׳הוא אלוקינו׳, כמובן. שרו אותו כמה וכמה פעמים. 
אחרי התפילה אבאמא שלי הלכו למנחם, שלמה ואני נשארנו להתוועדות של הרבי. אמרתי שם לחיים וביקשתי ברכה עבור כל בני המשפחה, כל אחד ומה הוא צריך. 
הגענו למנחם, ניגנו ניגונים וחזרנו שיחה ולפתע מופיע בדלת לוי וילימובסקי, מנהל מוסדות חב״ד במגדל העמק ובנו של ה׳פרטיזן׳. הוא היה רק לפני חודשיים במלבורן, והתוועדנו שם בהרחבה, וכעת הוא מופיע כאן... מסתבר שהוא חבר ילדות של בעל הבית. נו, הוא היה אחרי לחיים והתמקד בניגונים. הוא גם סיפר סיפור שהיה עד אליו, על כוחו של ניגון - אולי בהמשך...
השעה כבר הייתה 4. מנחה- ב4:45. נחפזנו להיפרד, מתוך הבטחה שנשוב שנית (הייתי אצלו כבר כמה פעמים, ותמיד לא הרגשתי נוח שם. הפעם באמת היה יפה, וכשהבטחתי לו שאשוב התכוונתי לזה). ב-770 השלמתי שיעורים יומיים ככל שיכולתי, ותוך כמה דקות נפל עלי גילי שפינדלר ממונטריאול. ללמוד כבר לא יכולתי... אחרי מנחה היה סדר ניגונים, במהלכו התיישבתי ליד גילי והמשכנו להתוועד...
מעריב. הבדלה. שבת יוצאת - ושלמה ואני לוקחים את אבאמא שלי לשדה התעופה. גילי השאיל לנו את הרכב שלו, ואחרי כמה עיכובים יצאנו לשדה. נפרדנו מההורים עם הרבה חיבוקים ונשיקות, מתוך ידיעה שנשוב וניפגש בקרוב שוב, בעז״ה. 
חזרנו ל-770 ושם התיישבתי בהתוועדות המרכזית. טלפון הבייתה, ולאחר מכן הבנתי שבעצם אין לי כוח לשמוע נאומים מפוצצים. חיפשתי את שלמה, כדי להעביר איתו את הזמן עד שתיגמר ההתוועדות המרכזית ויתחילו ההתוועדויות הקטנות, האמיתיות. נודע לי שיש התוועדות לבני הכיתה שלו בקומת המרתף של 770, ותיארתי לעצמי שהוא יהיה שם. ירדתי לשם ואותו לא מצאתי, אבל החברה שם הכריחו אותי להישאר ולהתוועד... ישבתי איתם שעתיים... ואם זה לא מספיק, במהלך ההתוועדות ישב אחד מבוגרי הכיתה שהיום הוא שליח בישיבה הקטנה החדשה בקווינס, ומבלי להתבלבל הוא הודיע לי שאני מתוועד עם תלמידיו באנגלית... סיכמתי איתו שאני יושב איתם חצי שעה - אני לא יכול יותר: באתי ל-770 לשעות ספורות כדי לקבל - לא להשפיע, מצטער! הוא הסכים ואמר שאדבר והוא יסמן לי כשתעבור חצי שעה. 
אחרי זמן מסויים הרגשתי שאני פשוט מתייבש. סיפרתי עוד סיפור וסיימתי. הוא הודה לי וכשביררתי מה השעה התברר שעברה כבר חצי שעה. ועוד שעה... ישבתי שם שעה וחצי ודיברתי, והפוץ הזה לא סימן לי מאומה... עזבתי אותו לנפשו ועליתי למעלה, ל׳זאל׳ הגדול. 
לפחות בינתיים ההתוועדות הרשמית הסתיימה ואני החלטתי לתפוס פינה ולהניח קצת את הראש למנוחה קצרה. חלומות...
פחות מדקה אחרי שהתיישבתי בפינה מתחת לבימת ההתוועדויות כבר היו חמישה בחורים לידי. בעודי מהרהר איך לומר להם שיעזבו אותי במנוחה, התיישב לידי זלמן לנדא. ממנוחה כבר יכולתי לשכוח... ישבתי שם ארבע שעות והאזנתי לסיפוריו. האיש מקושר באמת, מסור ונתון טוטאלית לרבי ולהוראותיו. אין לו חיים משלו, פשוטו כמשמעו. יוד שבט כדוגמא: מאז שהגיע ל-770 הוא התוועד כל לילה, כל הלילה. למד והתפלל כל יום, כל היום. הוא יצא מ-770 רק כדי ללכת למקווה, ורק מדי פעם היה אפשר ׳לתפוס׳ אותו עם הראש על הידיים, מנמנם. לשבת שם ולשמוע אותו מדבר בלי חיצוניות והעמדת פנים, מספר נקודות מחייו בלי לנסות להרשים אף אחד, אלא רק להעביר מה שעובר לו בראש ואת דרך החיים שבה הוא חי, הייתה חווייה מאלפת. אחרי כמה שעות התוועדות ראיתי שהוא כבר עייף מידי, והתחיל לדבר בלי חיבור בין מילה למילה, קמתי לחפש לעצמי התוועדות אחרת. יגעתי - ומצאתי. 
ישבתי עם שולם שפירא, ועוד כמה בחורים ממיודעי, ושאלתי אותו מה יוד שבט אומר לנו בפרקטיקה. עם מה אנחנו יוצאים תכלס. לא דיבורים גבוהה גבוהה ולא סיפורים חסידיים. הוא אמר לי שבסופו של דבר, המוטו של השנה הוא איתכפיא, ובזה אין נוסחת קסם שמתאימה לכולם. כל אחד צריך לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמו, לזהות את הנקודות הטעונות שיפור ולראות מה אפשר לעשות כדי לשנות אותן. הוא דיבר בהרחבה על הנקודה הזו בתוספת סיפורים, ונפרד מאיתנו בפתאומיות כדי ללוות את אביו, הרב נחמן שפירא, לביתו. אז הסתכלתי על השעון וגיליתי שהשעה היא כבר שבע בבוקר...
מצאתי את עצמי באיזו פינה, מנסה ליישם את מה ששמעתי. ואז, כשהחלטתי מה לתקן, מצאתי עוז בנפשי לגשת שוב ליד חדרו של הרבי ולהגיד שם ק״ש, עם חשבון נפש והחלטות טובות.

יום ראשון, י״ב שבט 
את השעתיים וחצי הבאות העברתי עם שמוליק קליינמן בלימוד, שיחה ומקווה. בתפילה הייתי גמור מעייפות. מאז שהגעתי עד לאותו רגע ישנתי ארבע וחצי שעות, והרגשתי שאני כבר מתפקד בחצי כוח. נראה לי שה׳ שמע לתפילתי, והחזן שניגש להתפלל היה המהיר ביותר שזכור לי מאז הפעם הראשונה שהגעתי ל-770 כבחור, לפני 16 שנה: ב-10:26 הוכרז ה׳יחי׳ בסיום התפילה...
בדרך החוצה מ-770, כשאני מתכנן מהם הסידורים האחרונים שאעשה כעת לקראת הנסיעה חזרה, גיליתי שמשפחה שאני מכיר היטב ממונטריאול, משפחת אברהם, חוגגת כעת הנחת תפילין לאחד מבניה. וכך הלכה לה עוד שלושת רבעי השעה... כשיצאתי מ-770 כבר היה 11:20, ורגליי הודיעו לי שאם אני לא מרים אותם למצב מאוזן, כרגע, לא אצליח להגיע עליהן לשדה התעופה בלי איזו שושנה חביבה, שלא לדבר על הטיסה הארוכה שממתינה לי. עליתי לחדר ההורים (שגלעד הזכור לטוב הסכים להשאירו ברשותי לילה נוסף בלי תוספת תשלום - תבוא עליו ברכה!), ונשכבתי לנוח תוך כיוון שעון מעורר ל-1:00. 
ב-11:35 נרדמתי, וקמתי ב-1:55... כמעט באיחור של שעה... אין מה לעשות, עם הגוף אסור לשחק יותר מידי... אבל עדיין עומדת בפניי רשימה של דברים שדחיתי ליום האחרון, ואחרי מנחה אני חייב לעוף לשדה התעופה...
וכאן חשף ה׳ את זרוע עוזו, ובשרשרת מרשימה של השגחות פרטיות ופגישות מתוזמנות היטב גרם לי להגיע למנחה דקה לפני תחילת המנין, כשכל מלאכתי עשויה...
רגע לפני היציאה עוד נוכחתי לדעת שה׳ לא נשאר חייב אם עושים טובה ליהודי: מישהו ביקש ממני לקחת מזוודה למלבורן. הסכמתי, למרות הסירבול הכרוך בכך. לאות הוקרה הוא שילם לי על מונית לשדה התעופה. כשהמונית הגיעה לאסוף אותי הסתבר שמדובר בשני ארגזים קטנים, ואמרתי לו שכך אצטרך להצהיר על שתי מזוודות נוספות ולא על אחת, דבר שיעלה לו יותר ממאתיים דולר. הוא שאל מה אני מציע, ואמרתי לו שאם נקנה מזוודה ונכניס לתוכה את שני הארגזים, אוכל להסתדר. בלי להוסיף עוד מילה הוא נכנס לרכב, וחזר אחרי כמה דקות עם מזוודה, המשובחת ביותר שניתן להשיג בקראון הייטס, שכמוה רציתי לקנות כבר כמה שנים במקום מזוודה מתפרקת שמלווה אותי כבר 10 שנים, אלא שמחירה של מזוודה באיכות כזו הרתיע אותי (הוא לא הרוויח הרבה מאותם מאתיים דולר שנחסכו...) וכעת קיבלתי אותה על מגש של כסף...
בדרך לשדה התעופה החלפתי חוויות עם שלמה, ובשדה התעופה עצמו עבר כל עניין העמסת המזוודות בצורה הטובה ביותר (כולל העובדה ששכחנו מזוודה אחת במונית, והיא חזרה אלינו נגד הסיכויים...). נפרדתי לשלום משלמה ועליתי למטוס. 
בטיסה הראשונה, מתוך חמש שעות וחצי ישנתי ארבע וחצי. בטיסה השניה, המטוס התעכב על המסלול יותר משעתיים. ישנתי כל הזמן. במהלך הטיסה, שנמשכה נטו 14 וחצי שעות, נמנמתי קלות וישנתי לסירוגין - אחרי הכל, מהרגע שנכנסתי ל-770 בפעם הראשונה עד שיצאתי לשדה התעופה עברו 68 שעות, ומתוכם רק 7 נוצלו לשינה... בערך שעתיים וחצי ליממה... כך יצא שמתוך 17 שעות ש׳ביליתי׳ במטוס, ניצלתי בערך 10 להחלפת כוחות, ויתר הזמן חלף בלימוד והאזנה לשיעורים, וכתיבת יומן זה מראשי הפרקים שאותם שמרתי בזכרוני.
בסידני הספיקה לי ההפסקה בין הטיסות לתפילת שחרית מהירה - וזהו, ואת הטיסה בחזרה למלבורן ניצלתי ללימוד השיעורים היומיים של היום, יום שלישי, ושל יום שני שעליו דילגתי במסגרת חצייתי את קו התאריך.
זהו זה. תמה נסיעתי ליוד שבט - אגרתי וקיבלתי הרבה מהנסיעה הזו. הרבה יותר מנסיעה ממוצעת. כעת, מה שנשאר הוא להשתמש באנרגיה בצורה מושכלת לאורך כל החודשים הבאים, עד תשרי הבעל״ט...

והנה הסיפורים שהבטחתי: דוד נחשון סיפר בהתוועדות ביום חמישי בלילה, שהוא נפגש בסידני, אוסטרליה עם יהודי בשם בן ציון מילייקי, רב בית כנסת מקומי, לא חב״די. הוא הקדים ואמר, שהשם הרתיע אותו - הזכיר לו יותר מדי את המילה ׳עמלקי׳... אבל הוא התברר כיהודי נחמד ביותר, ואפילו התברר לדוד בסוף, ששם משפחתו האמיתי הוא ׳מילעצקי׳ - אחד מאבות משפחתו היה ראש ישיבה ידוע באמריקה, כך שגם אפקט העמלק התמוגג...
בכל אופן, הוא אמר לדוד שבאמתחתו מופת טרי טרי של הרבי. כמובן שאף אחד לא יסרב לשמוע מופת, ובוודאי לא דוד, וכך סיפר בן ציון:
הרב מילייקי הוא רב בית כנסת מהגדולים, המפוארים והעתיקים בסידני. עמדה זו נותנת לו כוח והשפעה רבים, וכחסיד נאמן הוא מנצל אותם היטב להפצת המעיינות. הכל זרם על מי מנוחות עד שלפני כשנתיים התברר שקמה לו אופוזיציה מקרב הדור הצעיר בבית הכנסת. הם הודיעו שמטרתם הסופית היא להפוך את בית הכנסת לרפורמי, וכחלק מאיסטרטגיית הכיבוש הם החלו להצר את צעדיו על כל צעד ושעל. לדוגמא - תכנית שעמל עליה שנים, שכללה בניית מקווה וכבר ירדה לפסים מעשיים, הוקפאה בלחץ הצעירים, ולאחר ה׳ניצחון׳ הזה הם סימנו את המטרה הבאה: ביטול המחיצה בזמן התפילות. הרב מילייקי ניסה להילחם בהם וראה שאין לו הרבה סיכויים. בשלבים מסויימים אף חשב לנטוש את משרתו ולהתפטר. הדבר היחיד שעצר בעדו הייתה הידיעה, שאם יעשה כך לא יהיה דבר, או איש, שיעצור ביד הצעירים להשלים את המלאכה. וכך הוא נשאר ונאבק בשיניו ובציפרניו. 
לפני כשנה, התחתנה אחותו הצעירה של אשתו במונטריאול. אשתו נסעה לחתונה והוא, בגלל פגישה חשובה בענייני בית הכנסת שנערכה ביום שישי, למחרת החתונה, לא יכל לנסוע ונשאר בסידני. 
מאותה פגישה יצא הרב מילייקי כשאזניו מקוטפות וראשו חפוי. הפעם נחצה כל גבול וההחלטה שקיבל הרב מילייקי הייתה נחושה: הוא שב לביתו והחל לנסח מכתב התפטרות. 
בינתיים התאחרה השעה וכשהמכתב היה מוכן, כבר כמעט נכנסה השבת. הרב מילייקי החליט למסור את המכתב ביום שני (בשבת אסור, ויום ראשון הוא שבת שני של גלויות, כידוע). 
ביום ראשון בבוקר, כשיצאה השבת במונטריאול, התקשרה אליו אשתו. בניסיון להסתיר את המתח ותחושת המפלה שליוו אותו מיום שישי, הוא שאל אותה איך היה והיא פירטה בהרחבה, כשלפתע היא אומרת - ׳אל תשאל, יש לי עבורך תשובה מהרבי׳. 
הרב מילייקי הבין מיד שלא משנה מהי התשובה ואיך פתאום הגיעה - טוב לא ייצא לו מזה, ולכן נזעק ׳לא שאלתי את הרבי שום דבר. אם מישהו שאל זה את ולכן התשובה היא עבורך ולא עבורי, ואותי היא אינה מחייבת כלל׳ וכולי וכולי.
אשתו הייתה המומה. היא שאלה אותו מה פתאום הוא קפץ ולמה, ואז התעשתה ואמרה, יודע מה - אספר לך מה קרה ואתה תחליט לבד:
מסתבר שאחותה התחתנה עם נכדו של לייבל גרונר. ואיך שזה עובד עם אנשים מהסוג הזה, בזמני שמחה מתרופפת קמעה הסודיות שמאפיינת אותם בדרך כלל, וכך יוצאת לאוויר העולם ׳תשורה׳ מהחתונה המכילה מענות וכתבי יד קודש של הרבי שמעולם לא התפרסמו (בנקודה זו הפסיק דוד ואמר, שאולי שווה לו להקריב איזה בן או נכד שיתחתן עם משפחת גרונר, וכך יזכה לקבל את כל אותם הפתקים שידוע לו שכתב לו הרבי, ומשום מה מעולם לא זכה לראותם...). והנה, באחד מעמודי החוברת שיצאה לאור לרגל החתונה, מופיע צילום פתק בכתב ידו הקדושה של הרבי, הממוען, ככל הנראה, לרב יצחק דוד גרונר ממלבורן או לרב פינחס פלדמן מסידני, בו מבקש מהם הרבי לפעול בכל עוז ותעצומות על מנת לוודא שדווקא בן ציון מילייקי ייבחר לכהן כרב בבית הכנסת!...
הרב מילייקי החליף צבעים. המסר, ובפרט העיתוי, היה ברור וחד מאין כמוהו. במילים ספורות ובקול חנוק הוא סיפר לאשתו את כל הקורות אותו ביום שישי ואת החלטתו. מכתב ההתפטרות מצא את מנוחתו הנכונה בפח האשפה המקומי, והרב מילייקי מכהן עד היום כרב באותו בית כנסת. 
בשולי הסיפור הוסיף דוד, כי ידוע לו שבמשך שנים לא הצליח בן ציון להשיא את ילדיו. והנה, לאחר הסיפור הזה השתחרר הפקק וילדיו מתחתנים בזה אחר זה. הרבי, מסתבר, לא נשאר חייב...

והנה הסיפור על כוחו של ניגון, שסיפר לוי וילימובסקי בצהרי יום השבת בביתו של מנחם גורביץ׳:
בכפר חב״ד מתגורר יהודי, איש עסקים אמיד שהיה גר בלונדון עד שהחליט לעלות ארצה. שמו - אבי שרייבר. לוי התיידד איתו וניסה להביאו למגדל העמק, כדי שיוכל לתמוך במוסדות. אבי סירב - מה יש לי לחפש שם?... 
ערב אחד שואל אותו אבי איך נוסעים למירון. לוי קפץ על המציאה ואמר - בוא, אקח אותך לשם. וכמובן שהדרך למירון מכפר חב״ד עברה דרך המוסדות במגדל העמק...
כשהגיעו למירון, התרגש כל כך אבי, שהחליט שהוא נשאר שם עד הבוקר... לוי אמר לו - אין בעיה, קח את מפתחות האוטו ותישאר, אני חוזר הבייתה בטרמפים. יש לי עבודה מחר!
אבי הבין שזה לא פרקטי וביקש להתעכב רק עוד חצי שעה, כדי שיוכל לטבול במעיין הסמוך. לוי התרצה. 
עם תום מחצית השעה חזר אבי לאוטו, כשאליו מתלווים שני חסידי ברסלב שטבלו במעיין כמוהו וחיפשו טרמפ למרכז. 
כל הכבודה נכנסה לאוטו, ובמהלך הנסיעה, אבי, שכפי שכבר ניתן להבין, הוא טיפוס מעט רוחני, מעט מעופף, החליט שעליו לשמור על ערנותו של לוי ופצח בניגון נשמה חב״די. 
להפתעתו, הצטרפו אליו הברסלבים ואף הראו בקיאות בנבכי הניגון... הסיפור חזר על עצמו גם בניגון השני והשלישי. לוי לא יכל להתאפק ושאל אותם מנין להם הבקיאות הזו. הם ענו, שתמיד נמשכו לניגוני חב״ד, שלטענתם יש בהם משהו מיוחד. 
אבי שקע בשרעפים וכשחזר לעצמו אמר - בואו שמעו סיפור, ותבינו מה הם ניגונים.
וכאן מתחיל סיפורנו: אבי ניהל עסקים רבים בגאנה, דרום אפריקה. במהלך טיסות העסקים התכופות שלו עשה לעצמו מנהג יצירתי: הוא היה מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ועובר בין המושבים. והיה, אם נתקל באיש שאינו מקומי שהסב ממנו את מבטו, סימן בדוק שהוא יהודי - אבי היה מציין לעצמו את מספר המושב, ושב לאחר מכן כדי להניח עמו תפילין. אבי ציין שהסימן הזה מעולם לא איכזב אותו...
באחת מהנסיעות עבר אבי לאורך במטוס, והיחיד שענה לקריטריון הסבת המבט היה דווקא שכנו לספסל. אבי שאל אותו אם הוא יהודי, והאיש, בעברית צחה, השיב לו שאכן כן. התברר שהנ״ל נולד וגדל בארץ, וכשהיה בן 12 קיבל אביו, מנהל בכיר בחברת סולל בונה, הצעה לנהל את סניף החברה בגאנה ועבר לשם עם משפחתו, וכעת מנהל את החברה בנו, היושב לצד אבי. לאחר שיחה קצרה התברר לאבי שהם בני אותו גיל והתגוררו כילדים באותה שכונה, וכך החלו בשטף זכרונות נעימים. נו, אמר אבי, כעת בוודאי תניח תפילין - והאיש השיב שמעולם לא הניח ולעולם לא יניח. אבי ישב עליו כל הטיסה וניסה לגרום לו להתרצות להניח תפילין, בלשון רכה, בשיכנוע ולבסוף בוויכוח רם - ללא הצלחה. לקראת הנחיתה חזרה האווירה להיית מפוייסת, והשניים החליפו מספרי טלפון והבטיחו לעמוד בקשר. 
בזמן שהותו של אבי בגאנה הם יצאו לבילויים שונים, כשאבי נזהר לא לדרוך על יבלות ולא להציע שום דבר שיוכל להעכיר את האווירה. 
באחד הימים הוצעה לאבי הזדמנות עסקית מפתה באמצע ג׳ונגל, מרחק 16 שעות נסיעה בתנאי דרך קשים. אבי שאל את ידידו החדש/ישן אם ירצה להתלוות אליו, ונענה בחיוב. 
הם התחלקו בנהיגה, כשתפקידו של היושב לצד הנהג לבדר את ידידו העושה במלאכה. אבי נהג ראשון, ולאחר שמונה שעות הם התחלפו. זמן קצר לאחר מכן פצח אבי, שכבר ידוע שאוהב נגן הוא, בניגון חב״די. הוא שר, עבר ניגון אחד אחרי השני, ובאיזשהו שלב, כשהתחיל ׳צמאה לך נפשי׳, סגר את עיניו וניגן בהשתפכות גדולה. כשפקח שוב את עיניו, נדהם לראות את חברו יושב על ההגה ומעיניו ניגרות דמעות בלי הרף. הוא עצר את הג׳יפ, ואמר לאבי בקול חנוק - לא יודע מה עשית לי, בחיים לא הרגשתי ככה. 
אבי הרגיש שהגיעה השעה, ומבלי אומר ודברים ניגש לירכתיים, שלף את התפילין ונתן אותם בידי ידידו. 
מבלי להוציא מילה, קיפל הלה את שרוולו השמאלי, ונתן לאבי להניח את התפילין על ידו וראשו. 
כשסיימו, אמר החבר לאבי - לא יודע מה קרה, אבל כששרת את השירים הללו זז לי משהו בלב. כשהתחלת את השיר האחרון הרגשתי שהכל מתפרק ויוצא החוצה. עשית אותי אדם חדש. 
כוחו של ניגון.