יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

נסיעה לרבי - יו״ד שבט ה׳תשע״ב


יום חמישי, ט׳ שבט (הראשון)
אחרי הרבה הכנות וסידורים - נוסעים לשדה התעופה. בנסיעה עם ארי התוועדנו קצת - הוא אמר לי שיש לו ענין מיוחד להציג את עצמו לא בתור ׳כלי קודש׳ ועם זה - להראות דוגמא חיה. ובאופן כזה הוא יכול להשפיע יותר על הסביבה והחברים. נקודה מעניינת למחשבה. נקודה נוספת - הוא אמר לי שבבית הספר אין קוד לבוש ברור למורות, דבר שהרבי עורר עליו כמה פעמים ובקלות גם ניתן להבינו בשכל, עוד נקודה למחשבה...
הגענו לשדה התעופה, נפטרנו מהמזוודות וכבר הגיעה השעה לעלות למטוס. המטוס מתחיל לזוז, מאיץ לקראת ההמראה, תפילת הדרך ו׳יחי׳ ו... אנחנו באוויר. ׳פארן צום רבי׳ן׳...
אחרי ההמראה התחלנו ללמוד את המאמר ׳באתי לגני׳ המקורי, וכעשר דקות לפני הנחיתה נרדמתי. התעוררתי ממש דקה לפני הנחיתה עם כאב אדיר בראש - חטפתי היום מכה מעל העין, וכנראה שהלחץ של הנחיתה לא עשה טוב למכה. פשוט פחדתי. ארי נתן לי כדור, וזה עזר קצת. נראה מה יהיה בהמשך. 
בסידני היינו כשעה, ואז עלינו שוב למטוס. עוד לפני ההמראה נרדמתי, וקמתי אחרי שלוש שעות. אז למדנו לאט וביסודיות את המשך המאמר, ודיברנו תוך כדי על נושאים המדוברים שם כמו - יהודי ימסור נפשו כדי לא להתנתק מאלוקות, בעניינים של עבודה זרה - מדוע? הרי גם אם ימיר דתו ח״ו יישאר יהודי, וכן שיטת הרבי בושא קו התאריך והתפילות (מעניין מאד: לפי הרב פייטל לוין, שיטת הרבי היא שכל עוד המטוס באוויר, ממשיכים לספור את הימים לפי המקום שממנו יצאנו. כלומר, אם היינו מתפללים שחרית על המטוס, היינו צריכים להתפלל שחרית של יום שישי... וכדי לא להיכנס לספק החלטנו להתפלל כשננחת, למרות שיהיה מאוחר).
שלוש עשרה וחצי שעות הטיסה עברו מהר יותר ממה שחשבתי. ישנתי בערך חצי מהזמן, למדנו ודיברנו בערך ארבע שעות וכשהוא ישן למדתי את ה׳באתי לגני׳ של הרבי, וכן קראתי את ההתוועדות מיו״ד שבט ה׳תשי״א. 
יום חמישי, ט׳ שבט (השני)
עם הנחיתה (שעברה, אגב, בשלום - כאב הראש לא הוסיף להטריד אותי. רק שימשיך ככה, בעז״ה) נחפזנו להגיע לטרקלין, וההפסקה בין הטיסות הספיקה לנו בדיוק כדי להתפלל שחרית 
בטיסה ל-770 בעיקר נחנו (כשנגיע לא יהיה זמן...) ודיברנו על משמעותו המיוחדת של היום. 
נחתנו ב״ה. זו לא הפעם הראשונה שאני מגיע לרבי, אבל משום מה, התרגשתי מאד, הרבה יותר מתשרי האחרון, למשל. פשוט ישבתי על קוצים וחיכיתי בקוצר רוח לרגע שאוכל לברוח משם... התור לבדיקת הדרכון היה קצר להפליא (הפקיד שאל אותי אם זו הפעם הראשונה שלי בארה״ב... איזו בדיחה... מסתבר שהשאלה באה בגלל שזו הפעם הראשונה שאני משתמש בדרכון האוסטרלי), ובאיסוף המזוודות המזוודה הראשונה והחמישית שיצאו היו שלי. וכאן הגיע רגע תחילת יישום המאמרים שלמדנו: בכל שנה הרבי אמר מאמר שהוקדש לאות אחת של ׳המשך׳ באתי לגני, לפי הסדר (בסך הכל יש 20 אותיות). השנה, לפי סדר זה, האות הנבחרת היא אות ב׳, המדברת בעיקר בענייני איתכפיא, וכמובן שגם שני המאמרים של הרבי המבוססים בעיקר על האות הזו (מהשנים ה׳תשי״ב וה׳תשל״ב) מאריכים הרבה בנקודה הזו. אלו המאמרים שאותם למדנו ישר והפוך בטיסות - והנה ההזדמנות הראשונה ליישום: המזוודה של ארי יצאה אחרונה... ואני, עם כל ההתרגשות וחוסר סבלנותי המפורסם, המתנתי לו עד שהגיעה מזוודתו. וזה באמת היה קשה...
וכשיצאנו סוף סוף, הוא היה צריך להחליף כסף מאוסטרלי לאמריקאי. הוא ממש הרגיש לא נעים שאמתין לו שוב והציע שאת ההחלפה יבצע בקראון הייטס. אמרתי לו שיעשה את זה בשדה התעופה - אף אחד לא יקנה ממנו דולרים אוסטרליים בקראון הייטס. עוד איתכפיא... 
ואז ראינו מה זו השגחה פרטית: במלבורן ביקש ממני יהודי אחד לקחת ציור של הרבנית שציירה ביתו, ואמור להגיע ל-770 לרגל כינוס השלוחות העולמי בכ״ב שבט. כשהסכמתי לא הבנתי איזה תיק אני נוטל על עצמי כפשוטו: ציור גדול וממוסגר שאסור לקחתו בבטן המטוס - חייבים לקחת אותו למעלה. אוסיף ואסביר שכשמדובר על היטלטלות בין שלוש טיסות וגמיעת קילומטרים בארבע שדות תעופה שונים, להיסחב עם עוד ציוד נוסף על תיק העליה למטוס ושקית הטו״ת על ספריה, זה חתיכת ׳תיק׳ (תרתי משמע) של ממש. כשאמרתי לו שאני מגיע לשכונה לפחות משלוש יממות, שאחת מהן היא שבת וממש לא יהיה לי זמן לחפש את בני משפחתו שם, הוא הציע שביתו השניה שנמצאת בקראון הייטס תבוא לשדה התעופה לקחת ממני את הציור, כשהוא מציין שאם היא תצליח להגיע לשדה התעופה ולפגוש אותי שם, ואם היא תוכל לארגן רכב גדול מספיק, אוכל גם לתפוס איתה טרמפ לשכונה. איזו אדיבות... בכל מקרה, לא הייתי נוסע בשעת לילה בגפי עם בחורה שאינה קרובת משפחה, ובפרט שלא נאה לעזוב את ידידי ורעי שאיתו ביליתי את שלושים השעות האחרונות. וכעת - הנה מה שקרה: בעודי ממתין לארי שיסיים את ענייניו, אני קולט מבעד לדלת הסגורה מישהו מהכביש המנופף בידיו בכל עוז. תוך שניה קלטתי כי מדובר בבנו של היהודי, בחור נמרץ ואהוב המוכר לי היטב שנים, הרבה לפני שהגעתי למלבורן והתוודעתי למשפחתו. מסתבר שאחותו לא יכלה להגיע ולכן הוא התאמץ, פינה זמן יקר מבחינתו (הוא עובד מוקדם בבוקר, והשעה כבר התאחרה) והגיע בעצמו. ואם לא די בכך -  ברכבו (׳פרייבט׳ אמריקאי טיפוסי שמן ומפוטם...) היה די מקום לציור, לי על פקלאותיי וארי על פקלאותיו. עכשיו נחשוב: אם הייתי בורח אחרי שקיבלתי את מזוודותיי הייתי נתקע עם הציור ואולי אפילו נאלץ להחזירו למלבורן, שלא לדבר על הכסף שהייתי צריך לשלם על מונית... ועוד השגחה פרטית כפי שאספר מיד: במהלך הנסיעה התוועדנו קצת על משמעות נשיא הדור בחיים של ׳איתכפיא׳, ובין כך ובין כך הוא מקבל טלפון שאחותו רוצה לנסוע לאוהל. שאלתי אותו אם אוכל להצטרף (אני נוסע לשם פעמיים בשנה - אם אני בסמיכות מקום; ביוד שבט ובערב ר״ה - אלו הימים שישנה הוראה מפורשת לנסוע. ביתר הזמן אני מסתפק ב-770... בכל אופן, כשאני נוסע זה בדרך כלל בליל היום המיוחד, פחות צפוף ויש יותר זמן לחשוב על מה שעושים) והוא, לאחר חישוב קצר, השיב לי שהיות ואחיו השני הלך לישון ממש בדקות האחרונות, הוא עייף ואחותו לא רוצה לנסוע בגפה, ואין באפשרותו לחכות עד שאחיו יקום כדי להעביר לו את האוטו, האם זה יהיה בסדר מצידי אם הוא ייתן לי את הרכב ואת הפלאפון שלו, הוא יילך לישון וכשאחיו יתעורר, כפי הנראה בעוד ארבע חמש שעות, הם יתקשרו אלי ואתן להם את הפלאפון והרכב?... 
בחלומותיי הורודים ביותר לא חשבתי שכך יסתדרו העניינים. וכך מצאתי את עצמי עם רכב ופלאפון (פתוח לחיוג חינם לאוסטרליה...) חונה מול 770 ומתכונן לכניסה למקום המקדש של זמן הגלות. אני נכנס והאדם הראשון שאני רואה הוא... ידידי וחבר הילדות מהקרובים לליבי ביותר, שמוליק קליינמן! הוא הגיע חמש דקות לפניי. גם הוא הגיע במיוחד לרגל העובדה שהשנה היא שנת העשור ל׳קבוצה׳ שלנו (ס״ב-ע״ב), ועידכן אותי שהגיעו עוד כמה חברי כיתה: מנדי ערד, שמוליק לוזון, יוסי שוורץ, חזקי ליברוב ורועי ליסטוונד. בהמשך, אגב, הגיעו עוד. 
אירגנו ביחד תפילת ערבית, ולאחריה - מאמר. ב-770 הוקרנה באותה שעה התוועדות של הרבי מיוד שבט. היה חושך, ולכן התמקמנו מתחת לעזרת הנשים. לאחר מעריב החל שמוליק לחזור את האותיות הראשונות של ׳באתי לגני׳, ואני עקבתי אחריו, כשלפתע אני קולט מזווית העין אדם קשיש למראה החולף על פני בלי לשים לב... חסמתי אותו בידי ואז הוא נוכח לדעת שבנו עומד לפניו... זה היה אבי, כמובן. אחרי החיבוק והנשיקה סימנתי לו בידי שאנחנו באמצע מאמר, וכך הוא נעמד לידי עד שנמאס לו... הוא אמר שהוא הולך להיפגש עם אמי ולעדכן אותה שהגעתי, ושאחכה לו שם. וכך היה. 
נפגשנו מחוץ ל-770, חיבוקים ונשיקות וכו׳, והצטלמנו למזכרת (את התמונה צילם אחד מהמקורבים מהתקופה שלי במונטריאול, שעבר בהשגחה פרטית שם באותו זמן...).
הם הזמינו אותי לחדרם באש״ל לאכול משהו, אבל אני מיהרתי לנסוע לאוהל (השעה כבר הייתה 10:30), ובפרט שלא אוכלים לפני שהולכים לשם, ולכן סיכמנו שכשאחזור, אכנס לחדרם. 
כמובן שמרגע היכנסי לראשונה ל-770 עד כניסת השבת, לא חלפו חמש דקות בלי שאפגש בחברים וידידים, ותיאור הפגישות הללו יאריך ויסרבל את העסק, אז אשאיר את זה לדמיון...
בכל אופן, אחרי טבילה במקווה נכנסנו לרכב, ארי ואני - והתחלנו לנסוע. דא עקא, שאין לנו מושג איך מגיעים לאוהל... לא אאריך, רק אציין שתוך שניות התברר, שהפלאפון משמש גם כמכשיר ג׳יפיאס שניווט אותנו היישר ליעד. 
היינו שם כשעה, ולאחר מכן חזרנו ל-770. ארי סיים שם הרבה לפני (מפגשים עם חברים גוזלים זמן, מסתבר), וכך יצא שהוא המתין לי עשרים דקות. הוא ניצל את הזמן על מחשבות על עברו, ושטח אותן, לצד סיפור חייו, בפני. כך התברר לי שהאברך החסידי שאיתי, שהיה שליח בצפת ועד היום הוא מהווה עבורי מודל לחיקוי בעניינים מסויימים, לא היה דתי עד גיל 17. את הידע הנרחב שיש לו ביהדות בכלל וחסידות בפרט (וכשאני אומר ידע נרחב אני מתכוון לזה) הוא צבר רק החל מהגיל הזה. באמת הרגשתי שאני כאין ואפס לעומת מה שהוא עבר בחייו הרוחניים. 
חזרנו ל-770 ונפרדנו לשלום. אני המשכתי לאש״ל, ושם פגשתי באחראי על הבנין, ידיד המשפחה היקר גלעד בזל. כמובן שהמפגש איתו לווה בזכרונות נעימים ועדכונים מפורטים על הבנין ומעלותיו וכו׳. עליתי לחדר של ההורים, ולאחר שתי דקות של נקישות אמא שלי התעוררה ופתחה את הדלת... מתברר שלמרות ההבטחה ש׳אתה לא תעיר אותנו, אנחנו מחכים לך׳, שניהם נרדמו... אבא שלי ישן שנת ישרים. ידעתי שהוא ירצה שאעיר אותו, וניסיתי כמה פעמים. באחת הפעמים חילצתי ממנו משפט בסגנון ׳שולם, מה נשמע׳, ובזה נגמר הסיפור... עם אמי, לעומת זאת, ישבתי למעלה משעה. סיפורים וחוויות על הנסיעה, תמונות ממוסקבה ובאופן כללי, היה לה הרבה מה לספר ולפרוק. היא האכילה אותי כהוגן, ולבסוף, כשהתחילה לפהק, הנחתי לה לשוב למיטתה...
חזרתי ל-770 וחיפשתי התוועדות מעניינת. לא היו הרבה בחירות... ישבתי לבסוף עם אברמק׳ה קוזלינר. בהמשך הצרטפו להתוועדות דוד נחשון וראובן מטוסוב, שתרמו כל אחד מהסגנון שלו. לדוגמא: אברמק׳ה סיפר שפעם עשו בארץ כינוס עבור כל המשפיעים. ר׳ זושא פויזנער, בראותו את מאות ה׳משפיעים׳ שהגיעו לכינוס, אמר באירוניה שאם היו עושים כינוס של ׳מקבלים׳, לא היו מצליחים ׳לגרד׳ אפילו מנין... דוד נחשון סיפר על המפגש הראשון שלו עם סבא של אברמק׳ה, הידוע בכינויו ׳חז״ק׳ (חיים זלמן קוזלינר), וגם סיפר סיפור נפלא ששמע בהיותו באוסטרליה עם יהודי חשוב משם. בעז״ה אספר אותו בהמשך. ראובן היה שיכור כלוט, וניסה לומר כמה ווארטים שפשוט לא יצאו מפיו, אברמק׳ה נזף בו בחיבה, ועל כן קיבל על עצמו ראובן שתיקה - ואחרי כמה דקות הוא פשוט נרדם (בכלל, בצרפת ראובן ייצוגי מאין כמוהו. הוא מדבר צרפתית גבוהה ומתלבש היטב, בשל מעמדו כראש ה׳לשכה׳ (מוסד הגג של חב״ד באירופה). אבל כשהוא מגיע ל-770, הקפיץ משתחרר בעוצמה: הוא מתחיל להגיד לחיים עוד במטוס, מגיע ל-770 שתוי לחלוטין כשפיו מפיק מרגליות, והייתי מהמר בביטחון שעד חזרתו לצרפת לא ניתן לתפוס אותו ולו ברגע של פיכחון...). במבט חטוף על השעון ראיתי שכבר שש בבוקר!!
מיהרתי לומר את כל שיעורי היומיים, ובשבע בבוקר התייצבתי ליד חדרו של הרבי, לאמירת קריאת שמע שעל המיטה... כשסיימתי מיהרתי שוב למקווה, כתבתי פ״נ (בדרך כלל עושים את זה אחרי שחרית, אבל הבנתי שעדיף עכשיו, כי אחרי שחרית ייתכן והעייפות תכריע אותי...) והתיישבתי ללימוד מעמיק של ׳באתי לגני׳ ה׳תשל״ב עם ארי, שבינתיים הגיע ל-770 אחרי כמה שעות שינה בריאות...

יום שישי, יום הבהיר יו״ד שבט 
בערך ב-9:00 הגיע אבא שלי, ואז למדתי איתו את אותו מאמר. אגב, הוא נזף בי למה לא הערתי אותו אתמול... כמובן שהוא לא זכר מאומה ממה שאמר...
שחרית. התפילה הראשונה במנין של הרבי... אין טעם לנסות לתאר. פשוט חבל על הזמן והמאמץ... רק אציין שזו הייתה חווייה להתפלל במקומי הקבוע, כשאת הצד השמאלי של העמוד (עם הפנים לבימה של הרבי) מאייש אבי מורי...
שלמה היה אמור להגיע כבר ב-8:00, אלא שהם יצאו ממונטריאול רק ב2:00 בלילה. מהיכרותי את הדרך ואת מצב התנועה בניו יורק בשעות שבהם הוא יגיע לאיזור, הרשיתי לעצמי להתנבא שאת התפילה הוא לא יספיק. אולי את זנבו של המאמר שאחר התפילה - וזה בדיוק מה שקרה: לקראת סוף אות ד׳ במאמר הרגשתי שמישהו מאחורי מכסה את ראשי עם הטלית, ואז כורך יד על צווארי ומושך אותי אחורה. כמעט נפלתי... זו הייתה מחוות ההפתעה של אחי היקר... הוא הגיע לשכונה כמה דקות קודם, רץ למקווה ומיהר להיכנס ל-770, וכבר מרחוק הוא קלט דמות שעומדת מול העמוד, וגובהה לא הותיר מקום לספקות...
בכל אופן, שלמה היה צריך להתפלל ואני הייתי צריך להעביר את הספרים שהעברתי ממלבורן ליעדם, קבענו שניפגש אצל ההורים שלנו ב-12. השעה הייתה 11:30. 
הגעתי לשם ב-12:35. הייתי בטוח שאמצא את שלמה מחליף חוויות עם אבאמא שלנו, וראיתי מחזה מרהיב: שולחן ערוך נאה ביותר, וההורים יושבים לידו, ממתינים... ולשלמה אין זכר. מסתבר שהבחור כותב פ״נ. 
למה אאריך? האיש הגיע ב1:30. אכלנו ופיטפטנו, ב-2:30 נשכבתי על המיטה של אמי. הזיכרון הבא הוא, במעורפל, אבא שלי שואל אם אני רוצה לקום למנחה. הרגשתי שאני פשוט לא יכול. אני מעוניין והגוף מתמרד. תחושה מעניינת, אני חייב לציין... בכל אופן, סחבתי כבר 20 שעות, בהקדמת נסיעה בת 24 שעות... בשלוש וחצי הכרחתי את עצמי לקום. לקח לי עוד חצי שעה להתאושש... בינתיים הוחלט שבמקום לחפש מיטה או מזרון ב-749 העמוס לעייפה, אנוח על מזרון בחדר ההורים. אמרתי להם שזו חייבת להיות הרגשה כל כך טובה: אנחנו דואגים לילד הקטן שלנו...
רצתי למקוה, ושבת נכנסה בחמש.
מנחה וחזרת מאמר בלב 770 המתמלא עם כניסת השבת, הייתה חווייה מעניינת. הרגשתי את ההחמצה: הגעתי מהצד השני של העולם, מעריב של יוד שבט לא יכולתי להספיק, בשחרית הייתי - ובמנחה ישנתי! טוב, אין מה לעשות. כמו ששמעתי בהתוועדות אתמול בלילה, כשהתרנגול של הכפרות מוריד ׳מנה׳ על הראש מנגבים וממשיכים הלאה...
את הזמן עד קבלת שבת העברנו בשיחה, אבא שלי לצד העמוד, אני בחזיתו ושלמה בינינו. ואמא שלי רווה נחת מלמעלה...
בכלל, בכל שבת שאני נמצא ב-770, ישנן שתי נקודות שיא מבחינתי בזמן התפילות. הראשונה היא שירת ה׳לכה דודי׳ וה׳יחי׳ שלאחריה. זהו הזמן בו אני מעביר לרבי במחשבה דו״ח על מה שעשיתי מאז הביקור האחרון כדי לזרז את הגאולה וההתגלות. וזה סוחט רגשית. יצאתי משם מותש. על נקודת השיא השניה אספר בזמנה, אי״ה. 
אחרי התפילה יצאנו החוצה. אבא שלי קבע שאוכלים הערב אצל ידידו מנדי שניאורסון. קבענו להיפגש כולנו לצד הכניסה הראשית ועשיתי את דרכי לשם, כשאני קולט שההולך לפני הוא משפיעי משכבר הימים, הידוע היום בתור הרב של קראון הייטס, הרב ברוין. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו על כמה נושאים הלכתיים שהייתי צריך לברר, ובשל כך, ובתוספת כל המפגשים האחרים עם חברים שראיתים לראשונה, הגעתי לנקודת המפגש באיחור ניכר. את ההורים שלי ושלמה כבר לא ראיתי שם. הבנתי שהם החליטו ללכת לשם בנפרד, מתוך ידיעה שאגיע באיחור - ויצאתי בגפי. כשהגעתי לשם התברר שהם עוד לא הגיעו, ויצאתי להביא אותם... הם חיכו במקום אחר... בכל אופן, סעודת השבת עברה בנעימים, אבא שלי העלה זכרונות עם מנדי, אמא שלי העלתה זכרונות עם אשתו (הם למדו ביחד בכפר חב״ד), ושלמה ואני התמוגגנו מהניגונים...
הסעודה נגמרה בערך ב-10:30, הלכנו ל-770 ואמי פרשה למנוחה. אבא שלי ואני עלינו להתוועד ב׳זאל הקטן׳, כפי שאולצנו להבטיח קודם לכן...
עבורי זו הייתה חווייה מעניינת: באופן כללי אני לא רגיל להתוועד עם בחורים, התחום שלי הוא מטיילים ישראליים... ובפרט כשאבא שלי, המשפיע שאותו אני שומע מתוועד מגיל אפס ורגיל להקשיב לו, יושב מולי ומחכה למוצא פי - פשוט נבלעו לי המילים... בכל אופן דיברתי שם, ולדעתי - קיבלתי מהבחורים הרבה יותר ממה שהשפעתי. מבחינה אגואיסטית המאמץ היה שווה... אבא שלי התוועד באריכות על איתכפיא, עבודה באמת וכו׳. הוא סיכם עם בחור חברותא למחרת ב-8:00 בבוקר (למחרת הבחור הופיע, אבי לא...). העסק הסתיים שם ב-1:30 בלילה. 
ירדתי לזאל הגדול לאמירת ק״ש, ושם פגשתי במנדי ערד שאמר לי, שהוא ישן בדירת אחותו, ובשבת הם מתארחים אצל זוג אחר (לא מטלטלים בקראון הייטס, ולכן זוגות שיש להם ילד/ים ורוצים להתארח, פשוט עוברים דירה למשך השבת), ועל כן דירתם פנויה - ושאל אותי אם אהיה מעוניין להעביר את הלילה שם. כשהבנתי משלמה שאין לו עדיין מקום לישון, סיכמתי איתו שהוא יישן על המזרן בחדר ההורים ואני אשן אצל מנדי. וכך היה. 
כשיצאנו מ-770, מנדי ואני, השעה הייתה כבר 2:00. לא נפגשנו כבר שנים, במהלכם הוא עבר תהפוכות וטילטולים רבים (שליחות במרילנד שנפסקה בגלל אישיותו של השליח הראשי שם: שליחות במרוקו שנפסקה אחרי שכמה בעלי השפעה שם ביטלו לו את הויזה, ועבודה בישיבת ׳חנוך לנער׳, בה הוא נמצא עד היום), ועל כן היו הרבה נושאים לשיחה. הוא העלה בפניי תובנות מעניינות על חיי השליחות והשילוב של המשפחה בחיים אלו, ונתן לי מבלי משים הרבה נקודות למחשבה. נרדמנו בסביבות 3:30, וסיכמנו שמי שמתעורר אחרי 6:45, שיעיר את השני. וזה עבד, מסתבר... 

שבת, יום הבהיר י״א שבט
בחמישה לשבע קמתי, ועל פי בקשתו של מנדי מאתמול הערתי אותו. מזונות וקפה - ולמקווה ול-770. למדנו ביחד חסידות מ-8 עד 9:45. מרתק. מאמר בליקוטי תורה, שפשוט קיבל חיים ותאם באופן מופלא את מאמרי ׳באתי לגני׳ שלמדנו כהכנה ליוד שבט. 
הלכתי לחדר ההורים בערך ב-9 כדי להביא משם את הטלית, וישבתי איתם לשיחה קצרה. היום אחרי התפילה אוכלים אצל מנחם גורביץ׳, השכן של 1414. 
השחרית השניה במנין של הרבי. נקודת השיא השניה מבחינתי במהלך התפילות של השבת היא ב׳קדושה׳ של שחרית, ממקומך מלכנו תופיע. כל מילה שם מתאימה לרבי ולמצב בו אנו נמצאים כעת. והניגון שמגיע אחר כך, מושר מיותר מאלף פיות בו זמנית - אין מילים. 
קריאת התורה הייתה עונג צרוף. לשמוע את שירת הים מהבעל קורא במנין של הרבי - חווייה. 
אחרי קריאת התורה נעמד על הבימת לוי גרליק, וחזר שיחה של הרבי בשילוב סיפורים. הנקודה הייתה - ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. ואי אפשר בלי אמונה במשה רבינו. זה שולב עם הרבה סיפורים ושאלות ותשובות. רבע שעה שבמהלכה עמדתי מרותק. 
במוסף עמד חזן, שניגן בכל קטע ב׳כתר׳ ניגון אחר שקשור לרבי. השיא היה ב׳הוא אלוקינו׳, כמובן. שרו אותו כמה וכמה פעמים. 
אחרי התפילה אבאמא שלי הלכו למנחם, שלמה ואני נשארנו להתוועדות של הרבי. אמרתי שם לחיים וביקשתי ברכה עבור כל בני המשפחה, כל אחד ומה הוא צריך. 
הגענו למנחם, ניגנו ניגונים וחזרנו שיחה ולפתע מופיע בדלת לוי וילימובסקי, מנהל מוסדות חב״ד במגדל העמק ובנו של ה׳פרטיזן׳. הוא היה רק לפני חודשיים במלבורן, והתוועדנו שם בהרחבה, וכעת הוא מופיע כאן... מסתבר שהוא חבר ילדות של בעל הבית. נו, הוא היה אחרי לחיים והתמקד בניגונים. הוא גם סיפר סיפור שהיה עד אליו, על כוחו של ניגון - אולי בהמשך...
השעה כבר הייתה 4. מנחה- ב4:45. נחפזנו להיפרד, מתוך הבטחה שנשוב שנית (הייתי אצלו כבר כמה פעמים, ותמיד לא הרגשתי נוח שם. הפעם באמת היה יפה, וכשהבטחתי לו שאשוב התכוונתי לזה). ב-770 השלמתי שיעורים יומיים ככל שיכולתי, ותוך כמה דקות נפל עלי גילי שפינדלר ממונטריאול. ללמוד כבר לא יכולתי... אחרי מנחה היה סדר ניגונים, במהלכו התיישבתי ליד גילי והמשכנו להתוועד...
מעריב. הבדלה. שבת יוצאת - ושלמה ואני לוקחים את אבאמא שלי לשדה התעופה. גילי השאיל לנו את הרכב שלו, ואחרי כמה עיכובים יצאנו לשדה. נפרדנו מההורים עם הרבה חיבוקים ונשיקות, מתוך ידיעה שנשוב וניפגש בקרוב שוב, בעז״ה. 
חזרנו ל-770 ושם התיישבתי בהתוועדות המרכזית. טלפון הבייתה, ולאחר מכן הבנתי שבעצם אין לי כוח לשמוע נאומים מפוצצים. חיפשתי את שלמה, כדי להעביר איתו את הזמן עד שתיגמר ההתוועדות המרכזית ויתחילו ההתוועדויות הקטנות, האמיתיות. נודע לי שיש התוועדות לבני הכיתה שלו בקומת המרתף של 770, ותיארתי לעצמי שהוא יהיה שם. ירדתי לשם ואותו לא מצאתי, אבל החברה שם הכריחו אותי להישאר ולהתוועד... ישבתי איתם שעתיים... ואם זה לא מספיק, במהלך ההתוועדות ישב אחד מבוגרי הכיתה שהיום הוא שליח בישיבה הקטנה החדשה בקווינס, ומבלי להתבלבל הוא הודיע לי שאני מתוועד עם תלמידיו באנגלית... סיכמתי איתו שאני יושב איתם חצי שעה - אני לא יכול יותר: באתי ל-770 לשעות ספורות כדי לקבל - לא להשפיע, מצטער! הוא הסכים ואמר שאדבר והוא יסמן לי כשתעבור חצי שעה. 
אחרי זמן מסויים הרגשתי שאני פשוט מתייבש. סיפרתי עוד סיפור וסיימתי. הוא הודה לי וכשביררתי מה השעה התברר שעברה כבר חצי שעה. ועוד שעה... ישבתי שם שעה וחצי ודיברתי, והפוץ הזה לא סימן לי מאומה... עזבתי אותו לנפשו ועליתי למעלה, ל׳זאל׳ הגדול. 
לפחות בינתיים ההתוועדות הרשמית הסתיימה ואני החלטתי לתפוס פינה ולהניח קצת את הראש למנוחה קצרה. חלומות...
פחות מדקה אחרי שהתיישבתי בפינה מתחת לבימת ההתוועדויות כבר היו חמישה בחורים לידי. בעודי מהרהר איך לומר להם שיעזבו אותי במנוחה, התיישב לידי זלמן לנדא. ממנוחה כבר יכולתי לשכוח... ישבתי שם ארבע שעות והאזנתי לסיפוריו. האיש מקושר באמת, מסור ונתון טוטאלית לרבי ולהוראותיו. אין לו חיים משלו, פשוטו כמשמעו. יוד שבט כדוגמא: מאז שהגיע ל-770 הוא התוועד כל לילה, כל הלילה. למד והתפלל כל יום, כל היום. הוא יצא מ-770 רק כדי ללכת למקווה, ורק מדי פעם היה אפשר ׳לתפוס׳ אותו עם הראש על הידיים, מנמנם. לשבת שם ולשמוע אותו מדבר בלי חיצוניות והעמדת פנים, מספר נקודות מחייו בלי לנסות להרשים אף אחד, אלא רק להעביר מה שעובר לו בראש ואת דרך החיים שבה הוא חי, הייתה חווייה מאלפת. אחרי כמה שעות התוועדות ראיתי שהוא כבר עייף מידי, והתחיל לדבר בלי חיבור בין מילה למילה, קמתי לחפש לעצמי התוועדות אחרת. יגעתי - ומצאתי. 
ישבתי עם שולם שפירא, ועוד כמה בחורים ממיודעי, ושאלתי אותו מה יוד שבט אומר לנו בפרקטיקה. עם מה אנחנו יוצאים תכלס. לא דיבורים גבוהה גבוהה ולא סיפורים חסידיים. הוא אמר לי שבסופו של דבר, המוטו של השנה הוא איתכפיא, ובזה אין נוסחת קסם שמתאימה לכולם. כל אחד צריך לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמו, לזהות את הנקודות הטעונות שיפור ולראות מה אפשר לעשות כדי לשנות אותן. הוא דיבר בהרחבה על הנקודה הזו בתוספת סיפורים, ונפרד מאיתנו בפתאומיות כדי ללוות את אביו, הרב נחמן שפירא, לביתו. אז הסתכלתי על השעון וגיליתי שהשעה היא כבר שבע בבוקר...
מצאתי את עצמי באיזו פינה, מנסה ליישם את מה ששמעתי. ואז, כשהחלטתי מה לתקן, מצאתי עוז בנפשי לגשת שוב ליד חדרו של הרבי ולהגיד שם ק״ש, עם חשבון נפש והחלטות טובות.

יום ראשון, י״ב שבט 
את השעתיים וחצי הבאות העברתי עם שמוליק קליינמן בלימוד, שיחה ומקווה. בתפילה הייתי גמור מעייפות. מאז שהגעתי עד לאותו רגע ישנתי ארבע וחצי שעות, והרגשתי שאני כבר מתפקד בחצי כוח. נראה לי שה׳ שמע לתפילתי, והחזן שניגש להתפלל היה המהיר ביותר שזכור לי מאז הפעם הראשונה שהגעתי ל-770 כבחור, לפני 16 שנה: ב-10:26 הוכרז ה׳יחי׳ בסיום התפילה...
בדרך החוצה מ-770, כשאני מתכנן מהם הסידורים האחרונים שאעשה כעת לקראת הנסיעה חזרה, גיליתי שמשפחה שאני מכיר היטב ממונטריאול, משפחת אברהם, חוגגת כעת הנחת תפילין לאחד מבניה. וכך הלכה לה עוד שלושת רבעי השעה... כשיצאתי מ-770 כבר היה 11:20, ורגליי הודיעו לי שאם אני לא מרים אותם למצב מאוזן, כרגע, לא אצליח להגיע עליהן לשדה התעופה בלי איזו שושנה חביבה, שלא לדבר על הטיסה הארוכה שממתינה לי. עליתי לחדר ההורים (שגלעד הזכור לטוב הסכים להשאירו ברשותי לילה נוסף בלי תוספת תשלום - תבוא עליו ברכה!), ונשכבתי לנוח תוך כיוון שעון מעורר ל-1:00. 
ב-11:35 נרדמתי, וקמתי ב-1:55... כמעט באיחור של שעה... אין מה לעשות, עם הגוף אסור לשחק יותר מידי... אבל עדיין עומדת בפניי רשימה של דברים שדחיתי ליום האחרון, ואחרי מנחה אני חייב לעוף לשדה התעופה...
וכאן חשף ה׳ את זרוע עוזו, ובשרשרת מרשימה של השגחות פרטיות ופגישות מתוזמנות היטב גרם לי להגיע למנחה דקה לפני תחילת המנין, כשכל מלאכתי עשויה...
רגע לפני היציאה עוד נוכחתי לדעת שה׳ לא נשאר חייב אם עושים טובה ליהודי: מישהו ביקש ממני לקחת מזוודה למלבורן. הסכמתי, למרות הסירבול הכרוך בכך. לאות הוקרה הוא שילם לי על מונית לשדה התעופה. כשהמונית הגיעה לאסוף אותי הסתבר שמדובר בשני ארגזים קטנים, ואמרתי לו שכך אצטרך להצהיר על שתי מזוודות נוספות ולא על אחת, דבר שיעלה לו יותר ממאתיים דולר. הוא שאל מה אני מציע, ואמרתי לו שאם נקנה מזוודה ונכניס לתוכה את שני הארגזים, אוכל להסתדר. בלי להוסיף עוד מילה הוא נכנס לרכב, וחזר אחרי כמה דקות עם מזוודה, המשובחת ביותר שניתן להשיג בקראון הייטס, שכמוה רציתי לקנות כבר כמה שנים במקום מזוודה מתפרקת שמלווה אותי כבר 10 שנים, אלא שמחירה של מזוודה באיכות כזו הרתיע אותי (הוא לא הרוויח הרבה מאותם מאתיים דולר שנחסכו...) וכעת קיבלתי אותה על מגש של כסף...
בדרך לשדה התעופה החלפתי חוויות עם שלמה, ובשדה התעופה עצמו עבר כל עניין העמסת המזוודות בצורה הטובה ביותר (כולל העובדה ששכחנו מזוודה אחת במונית, והיא חזרה אלינו נגד הסיכויים...). נפרדתי לשלום משלמה ועליתי למטוס. 
בטיסה הראשונה, מתוך חמש שעות וחצי ישנתי ארבע וחצי. בטיסה השניה, המטוס התעכב על המסלול יותר משעתיים. ישנתי כל הזמן. במהלך הטיסה, שנמשכה נטו 14 וחצי שעות, נמנמתי קלות וישנתי לסירוגין - אחרי הכל, מהרגע שנכנסתי ל-770 בפעם הראשונה עד שיצאתי לשדה התעופה עברו 68 שעות, ומתוכם רק 7 נוצלו לשינה... בערך שעתיים וחצי ליממה... כך יצא שמתוך 17 שעות ש׳ביליתי׳ במטוס, ניצלתי בערך 10 להחלפת כוחות, ויתר הזמן חלף בלימוד והאזנה לשיעורים, וכתיבת יומן זה מראשי הפרקים שאותם שמרתי בזכרוני.
בסידני הספיקה לי ההפסקה בין הטיסות לתפילת שחרית מהירה - וזהו, ואת הטיסה בחזרה למלבורן ניצלתי ללימוד השיעורים היומיים של היום, יום שלישי, ושל יום שני שעליו דילגתי במסגרת חצייתי את קו התאריך.
זהו זה. תמה נסיעתי ליוד שבט - אגרתי וקיבלתי הרבה מהנסיעה הזו. הרבה יותר מנסיעה ממוצעת. כעת, מה שנשאר הוא להשתמש באנרגיה בצורה מושכלת לאורך כל החודשים הבאים, עד תשרי הבעל״ט...

והנה הסיפורים שהבטחתי: דוד נחשון סיפר בהתוועדות ביום חמישי בלילה, שהוא נפגש בסידני, אוסטרליה עם יהודי בשם בן ציון מילייקי, רב בית כנסת מקומי, לא חב״די. הוא הקדים ואמר, שהשם הרתיע אותו - הזכיר לו יותר מדי את המילה ׳עמלקי׳... אבל הוא התברר כיהודי נחמד ביותר, ואפילו התברר לדוד בסוף, ששם משפחתו האמיתי הוא ׳מילעצקי׳ - אחד מאבות משפחתו היה ראש ישיבה ידוע באמריקה, כך שגם אפקט העמלק התמוגג...
בכל אופן, הוא אמר לדוד שבאמתחתו מופת טרי טרי של הרבי. כמובן שאף אחד לא יסרב לשמוע מופת, ובוודאי לא דוד, וכך סיפר בן ציון:
הרב מילייקי הוא רב בית כנסת מהגדולים, המפוארים והעתיקים בסידני. עמדה זו נותנת לו כוח והשפעה רבים, וכחסיד נאמן הוא מנצל אותם היטב להפצת המעיינות. הכל זרם על מי מנוחות עד שלפני כשנתיים התברר שקמה לו אופוזיציה מקרב הדור הצעיר בבית הכנסת. הם הודיעו שמטרתם הסופית היא להפוך את בית הכנסת לרפורמי, וכחלק מאיסטרטגיית הכיבוש הם החלו להצר את צעדיו על כל צעד ושעל. לדוגמא - תכנית שעמל עליה שנים, שכללה בניית מקווה וכבר ירדה לפסים מעשיים, הוקפאה בלחץ הצעירים, ולאחר ה׳ניצחון׳ הזה הם סימנו את המטרה הבאה: ביטול המחיצה בזמן התפילות. הרב מילייקי ניסה להילחם בהם וראה שאין לו הרבה סיכויים. בשלבים מסויימים אף חשב לנטוש את משרתו ולהתפטר. הדבר היחיד שעצר בעדו הייתה הידיעה, שאם יעשה כך לא יהיה דבר, או איש, שיעצור ביד הצעירים להשלים את המלאכה. וכך הוא נשאר ונאבק בשיניו ובציפרניו. 
לפני כשנה, התחתנה אחותו הצעירה של אשתו במונטריאול. אשתו נסעה לחתונה והוא, בגלל פגישה חשובה בענייני בית הכנסת שנערכה ביום שישי, למחרת החתונה, לא יכל לנסוע ונשאר בסידני. 
מאותה פגישה יצא הרב מילייקי כשאזניו מקוטפות וראשו חפוי. הפעם נחצה כל גבול וההחלטה שקיבל הרב מילייקי הייתה נחושה: הוא שב לביתו והחל לנסח מכתב התפטרות. 
בינתיים התאחרה השעה וכשהמכתב היה מוכן, כבר כמעט נכנסה השבת. הרב מילייקי החליט למסור את המכתב ביום שני (בשבת אסור, ויום ראשון הוא שבת שני של גלויות, כידוע). 
ביום ראשון בבוקר, כשיצאה השבת במונטריאול, התקשרה אליו אשתו. בניסיון להסתיר את המתח ותחושת המפלה שליוו אותו מיום שישי, הוא שאל אותה איך היה והיא פירטה בהרחבה, כשלפתע היא אומרת - ׳אל תשאל, יש לי עבורך תשובה מהרבי׳. 
הרב מילייקי הבין מיד שלא משנה מהי התשובה ואיך פתאום הגיעה - טוב לא ייצא לו מזה, ולכן נזעק ׳לא שאלתי את הרבי שום דבר. אם מישהו שאל זה את ולכן התשובה היא עבורך ולא עבורי, ואותי היא אינה מחייבת כלל׳ וכולי וכולי.
אשתו הייתה המומה. היא שאלה אותו מה פתאום הוא קפץ ולמה, ואז התעשתה ואמרה, יודע מה - אספר לך מה קרה ואתה תחליט לבד:
מסתבר שאחותה התחתנה עם נכדו של לייבל גרונר. ואיך שזה עובד עם אנשים מהסוג הזה, בזמני שמחה מתרופפת קמעה הסודיות שמאפיינת אותם בדרך כלל, וכך יוצאת לאוויר העולם ׳תשורה׳ מהחתונה המכילה מענות וכתבי יד קודש של הרבי שמעולם לא התפרסמו (בנקודה זו הפסיק דוד ואמר, שאולי שווה לו להקריב איזה בן או נכד שיתחתן עם משפחת גרונר, וכך יזכה לקבל את כל אותם הפתקים שידוע לו שכתב לו הרבי, ומשום מה מעולם לא זכה לראותם...). והנה, באחד מעמודי החוברת שיצאה לאור לרגל החתונה, מופיע צילום פתק בכתב ידו הקדושה של הרבי, הממוען, ככל הנראה, לרב יצחק דוד גרונר ממלבורן או לרב פינחס פלדמן מסידני, בו מבקש מהם הרבי לפעול בכל עוז ותעצומות על מנת לוודא שדווקא בן ציון מילייקי ייבחר לכהן כרב בבית הכנסת!...
הרב מילייקי החליף צבעים. המסר, ובפרט העיתוי, היה ברור וחד מאין כמוהו. במילים ספורות ובקול חנוק הוא סיפר לאשתו את כל הקורות אותו ביום שישי ואת החלטתו. מכתב ההתפטרות מצא את מנוחתו הנכונה בפח האשפה המקומי, והרב מילייקי מכהן עד היום כרב באותו בית כנסת. 
בשולי הסיפור הוסיף דוד, כי ידוע לו שבמשך שנים לא הצליח בן ציון להשיא את ילדיו. והנה, לאחר הסיפור הזה השתחרר הפקק וילדיו מתחתנים בזה אחר זה. הרבי, מסתבר, לא נשאר חייב...

והנה הסיפור על כוחו של ניגון, שסיפר לוי וילימובסקי בצהרי יום השבת בביתו של מנחם גורביץ׳:
בכפר חב״ד מתגורר יהודי, איש עסקים אמיד שהיה גר בלונדון עד שהחליט לעלות ארצה. שמו - אבי שרייבר. לוי התיידד איתו וניסה להביאו למגדל העמק, כדי שיוכל לתמוך במוסדות. אבי סירב - מה יש לי לחפש שם?... 
ערב אחד שואל אותו אבי איך נוסעים למירון. לוי קפץ על המציאה ואמר - בוא, אקח אותך לשם. וכמובן שהדרך למירון מכפר חב״ד עברה דרך המוסדות במגדל העמק...
כשהגיעו למירון, התרגש כל כך אבי, שהחליט שהוא נשאר שם עד הבוקר... לוי אמר לו - אין בעיה, קח את מפתחות האוטו ותישאר, אני חוזר הבייתה בטרמפים. יש לי עבודה מחר!
אבי הבין שזה לא פרקטי וביקש להתעכב רק עוד חצי שעה, כדי שיוכל לטבול במעיין הסמוך. לוי התרצה. 
עם תום מחצית השעה חזר אבי לאוטו, כשאליו מתלווים שני חסידי ברסלב שטבלו במעיין כמוהו וחיפשו טרמפ למרכז. 
כל הכבודה נכנסה לאוטו, ובמהלך הנסיעה, אבי, שכפי שכבר ניתן להבין, הוא טיפוס מעט רוחני, מעט מעופף, החליט שעליו לשמור על ערנותו של לוי ופצח בניגון נשמה חב״די. 
להפתעתו, הצטרפו אליו הברסלבים ואף הראו בקיאות בנבכי הניגון... הסיפור חזר על עצמו גם בניגון השני והשלישי. לוי לא יכל להתאפק ושאל אותם מנין להם הבקיאות הזו. הם ענו, שתמיד נמשכו לניגוני חב״ד, שלטענתם יש בהם משהו מיוחד. 
אבי שקע בשרעפים וכשחזר לעצמו אמר - בואו שמעו סיפור, ותבינו מה הם ניגונים.
וכאן מתחיל סיפורנו: אבי ניהל עסקים רבים בגאנה, דרום אפריקה. במהלך טיסות העסקים התכופות שלו עשה לעצמו מנהג יצירתי: הוא היה מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ועובר בין המושבים. והיה, אם נתקל באיש שאינו מקומי שהסב ממנו את מבטו, סימן בדוק שהוא יהודי - אבי היה מציין לעצמו את מספר המושב, ושב לאחר מכן כדי להניח עמו תפילין. אבי ציין שהסימן הזה מעולם לא איכזב אותו...
באחת מהנסיעות עבר אבי לאורך במטוס, והיחיד שענה לקריטריון הסבת המבט היה דווקא שכנו לספסל. אבי שאל אותו אם הוא יהודי, והאיש, בעברית צחה, השיב לו שאכן כן. התברר שהנ״ל נולד וגדל בארץ, וכשהיה בן 12 קיבל אביו, מנהל בכיר בחברת סולל בונה, הצעה לנהל את סניף החברה בגאנה ועבר לשם עם משפחתו, וכעת מנהל את החברה בנו, היושב לצד אבי. לאחר שיחה קצרה התברר לאבי שהם בני אותו גיל והתגוררו כילדים באותה שכונה, וכך החלו בשטף זכרונות נעימים. נו, אמר אבי, כעת בוודאי תניח תפילין - והאיש השיב שמעולם לא הניח ולעולם לא יניח. אבי ישב עליו כל הטיסה וניסה לגרום לו להתרצות להניח תפילין, בלשון רכה, בשיכנוע ולבסוף בוויכוח רם - ללא הצלחה. לקראת הנחיתה חזרה האווירה להיית מפוייסת, והשניים החליפו מספרי טלפון והבטיחו לעמוד בקשר. 
בזמן שהותו של אבי בגאנה הם יצאו לבילויים שונים, כשאבי נזהר לא לדרוך על יבלות ולא להציע שום דבר שיוכל להעכיר את האווירה. 
באחד הימים הוצעה לאבי הזדמנות עסקית מפתה באמצע ג׳ונגל, מרחק 16 שעות נסיעה בתנאי דרך קשים. אבי שאל את ידידו החדש/ישן אם ירצה להתלוות אליו, ונענה בחיוב. 
הם התחלקו בנהיגה, כשתפקידו של היושב לצד הנהג לבדר את ידידו העושה במלאכה. אבי נהג ראשון, ולאחר שמונה שעות הם התחלפו. זמן קצר לאחר מכן פצח אבי, שכבר ידוע שאוהב נגן הוא, בניגון חב״די. הוא שר, עבר ניגון אחד אחרי השני, ובאיזשהו שלב, כשהתחיל ׳צמאה לך נפשי׳, סגר את עיניו וניגן בהשתפכות גדולה. כשפקח שוב את עיניו, נדהם לראות את חברו יושב על ההגה ומעיניו ניגרות דמעות בלי הרף. הוא עצר את הג׳יפ, ואמר לאבי בקול חנוק - לא יודע מה עשית לי, בחיים לא הרגשתי ככה. 
אבי הרגיש שהגיעה השעה, ומבלי אומר ודברים ניגש לירכתיים, שלף את התפילין ונתן אותם בידי ידידו. 
מבלי להוציא מילה, קיפל הלה את שרוולו השמאלי, ונתן לאבי להניח את התפילין על ידו וראשו. 
כשסיימו, אמר החבר לאבי - לא יודע מה קרה, אבל כששרת את השירים הללו זז לי משהו בלב. כשהתחלת את השיר האחרון הרגשתי שהכל מתפרק ויוצא החוצה. עשית אותי אדם חדש. 
כוחו של ניגון. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה